יש משפחות רבות שמעוררות קנאה וצביטה קלה בלב . אלה המשפחות שלכאורה הכול כל כך טוב, כל כך נהדר, כל כך, כל כך- עד שהדברים שרואים מכאן לא רואים משם.... משפחת שדה - שם בדוי - היא משפחה שכזאת: אימא עובדת עצמאית במקצוע מוערך, אבא איש היי טיק מכובד ומצליח, שני ילדים מדהימים בן ובת יפים, מחונכים, תלמידים למופת. משפחה אוהבת, מקושרת חברתית ופוליטית למקומות הנכונים. כל שנה נופשונים עם החברים הרבים ופעמיים בשנה נסיעות לחו"ל, עם הילדים כמובן, חינוך קוסמופוליטי... משפחת שדה הייתה בטוחה שמצאה את הנוסחה: הרבה התעניינות בילדים ובהם עצמם, הרבה "פוליטילי קורקט", הרבה ,הרבה, הרבה וב"הרבה "הזה משהו הלך לאיבוד. האוטנטיות, החיבה האמיתית האהבה והקבלה ללא תנאי של הילדים פתאום הפך לקצת מסובך...סימן הראשון לכך שמשהו קורה היה כאשר הילדה המדהימה, התלמידה המוכשרת הספורטאית המצטיינת חדלה לחייך. היא שידרה עייפות, חוסר עניין, עצבנות ועצבות גם יחד. ההורים בתחילה לא שמו לב לשינויים –בין היתר כי היא המשיכה להיות הילדה המצטיינת בכל, הילדה הנימוסית -הבת המושלמת. כשהחלו להעיר להם שהילדה –שעתה הפכה להיות נערה- לא מרוכזת, עייפה, חסרת מוטיבציה, הם ייחסו זאת לגיל ההתבגרות. כולם הרי יודעים שגיל ההתבגרות גיל קשה הוא, גיל של מצבי רוח וחיפוש אחר זהות עצמית ולכן אין מה להתרגש זה יעבור ולבטח ובמשפחה כמו שלהם-משפחה מדוגמת... הדיבור בבית הפך לבלתי אפשרי, הנערה לא נענתה לגישושי השיחות, היא לא שיתפה, בילתה שעות נעולה בחדרה ודומה שהיא מתנתקת ומנתקת כל קשר עם בני המשפחה. האח הצעיר היה ה"אור" של ההורים הם טיפחו אותו וגילו סבלנות רבה אליו הוא היווה פיצוי לנערה שהלכה לאיבוד והם הדגישו עד כמה הוא ממלא את חייהם שימחה וככל שהשמחה הזאת גדלה הלכה הנערה ודעכה. שוב לא התעניינה בחברים ואף בלימודים החלה ירידה, היא חדלה מלעסוק בספורט והחלה לגלות סימנים של הפרעת אכילה. התחושה הייתה שהנערה מנסה להעלם ועם אפשר בשקט וללא הרבה תשומת לב- מה טוב. ההכרה שיש לנערה בעיה וזה לא רק גיל ההתבגרות, האיום שעליו נאמר שחבל שניתן לצעירים-היה קשה מנשוא. ההכרה שאצלם משהו יכול להשתבש, משהו יכול להיות שלא מושלם, משהו יכול להתקלקל היה קשה מנשוא. המחשבה הראשונה הייתה לחפש אשמים-בית הספר אשם, החברים אשמים, החינוך בארץ, ועוד ועוד. קשה היה להורים להודות שאכן יש בעיה בבית עצמו. כי איך יתכן הרי עשו הכול כל כך מושלם, כל כך עד שהנערה נאלצה כמעט ש"לא להיות" כדי שיראו אותה, כדי שתוכל למצוא את הייחודיות שלה, כדי לגדול. במשפחתה ה"מדוגמת "היה קשה להמריא,אם כולם כל כך מושלמים, כל כך מצליחים , כל כך נהדרים איך אפשר להתפתח למשהו אחר? איך אפשר להיכשל? להיכשל זה דרך ללמוד להתבגר- האם יש מקום בבית שלהם? האם תהייה הבנה ? איך אפשר לא להיות כל כך "מדוגמים" לעזאזל? היא בחרה בדרך היחידה שידעה - העלמות פיזית, הדבר היחיד ששלטה בלעדית עליו –הגוף. הפרעת אכילה הייתה הזעקה לעזרה: אנא תראו אותי, את הצרכים האמיתיים שלי. אני כבר לא יכולה להיות רק מה שאתם רוצים, אנא קבלו אותי גם אם יש בי דברים לא "מדוגמים" תאהבו אותי גם אם לא אוכל לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהצבתם ואולי, גם אתם תוותרו מעט לעצמכם ונוכל להיות משפחה נורמטיבית, עם "עליות" ו"ירידות," עם כישלונות וניצחונות, ועם המון חום ואהבה ואנושיות-"משפחה ישראלית"