אז היום, אחרי כבר הרבה זמן שלא יצא...ישבתי עם חברה בבית קפה בשעות הצהריים המוקדמות. על ספה נעימה, כששמש מפנקת מאירה ומחממת אותנו בדיוק במידה הנכונה, נפגשנו,התחבקנו והתיישבנו... הפגישה התחילה מכוס מים חמים עם נענע...והשיחה התפתחה והתקדמה, אני ,אחרי בוקר שבו לא הספקתי להכניס חצי דבר לפה, הזמנתי לי שקשוקה, לחם דגנים וירקות חתוכים ומושרים בלימון,והחברה – מוזלי מפנק עם יוגורט באפלו ,מלא פירות העונה טריים ומפנקים וגרנולה.
המנות היו יפות וטובות,ללא כל ספק ממלאות, אנחנו,היינו עסוקות מאוד בשיחה ומכאן לכאן,כשהושטתי את היד לקחת עוד ביס מהמנה פתאום שמתי לב שהאוכל נגמר...לא רק שהאוכל נגמר,אפילו הצלחות נעלמו להם מהשולחן באורח פלא, כאילו בכלל לא אכלתי.החברה באיזשהו שלב הלכה לה ואני נשארתי בבית הקפה עוד כמה זמן עד לדבר הבא בסדר היום... בעוד אני יושבת לי ככה על הספה, מתחילה מחשבה לעלות לה בראש – "אולי קינוח? אולי עוד משהו לאכול? הרי לא אכלת היום שום דבר חוץ מהשקשוקה...זה לא באמת השביע אותך...". גם העיניים התחילו לרצד אחרי המלצרית המתקדמת בצעדים מרנינים כשעל המגש שלה מנות גדושות ויפות, הכל נראה לי טעים, אפילו ריח הבשר היה לי לרגע מפתה, הצ'יפס נראה לי אלוהי, הלחמים היו כל-כך יפים בעיניי שהיה בא לי לקום ולנשק אותם,אפילו הצלחות נראו לי מהממות... נכנסתי לאיזו מערבולת חושים לא ברורה – אני והאוכל ניהלנו פלרטוט ארוך ומסיבי. כנראה שהמלצרית קלטה את מבטי האהבה שאני שולחת לעבר המנות שהיא מחזיקה - היא קיפצה אלי בצעד קל ושאלה "את רוצה עוד משהו?" לרגע עמד לי על קצה הלשון להגיד לה – "כן,אני רוצה בבקשה את כל התפריט שלכם...." אבל כשהתכוננתי לפתוח את הפה, עלה פתאום קול אחר "לא תודה" סיננתי לעברה והתכנסתי חזרה לעצמי – החזרתי את העיניים שיצאו מהחורים שלהם,את הלשון שהתגלגלה החוצה חזרה אל הפה, ונשמתי. ונשמתי.ונשמתי. אחרי כמה נשימות, הרגשתי את הבטן הנפוחה והמלאה עוד מהאוכל שטרפתי קודם בלי לשים לב תוך כדי דיבור.
כל הסיטואציה הזו העלתה בי את ההבנה כמה חשוב לשים לב לאוכל שאנו אוכלים...
בויפאסנה נהוג לפני האוכל להתבונן בו רגע, לראות את הצבעוניות שבו,להריח את הריח שלו,להסתכל על מה מונח לנו בצלחת לפני שאנו טורפים בלי הכרה, לערב את כל החושים באכילה, לאכול לאט ,כששום דבר אחר לא מסיח לנו את הדעת.
גם ביהדות,נהוג לברך שנייה לפני שאנו אוכלים,הברכה מחייבת אותנו להסתכל על הצלחת ולראות מה מונח לנו שם כדי שנדע איזו מהברכות אנו צריכים לברך, על החיטה,הדגנים או הירקות...וכו'.
זה רק מחזק את הטענה שלי שבתרבות שלנו יש המון סגידה לאוכל אבל בפעולת האכילה עצמה אנו לא משקיעים שום חשיבה או התבוננות, חווית האכילה ברוגע ובשקט היא שונה לגמרי מחווית האכילה שהיא "על הדרך".
אז בפעם הבאה שאתם מתכוננים לאכול ארוחה, תשבו,תכבו את הטלביזיה, תניחו את המנה לפניכם על השולחן,תריחו,תתבוננו לשנייה, אולי תוסיפו איזו ברכה ותאכלו לאט, בלי לחץ...איך זה מרגיש?
בברכת סוף שבוע נעים –
סלעית