אז אחרי שלא יכולתי יותר ביקשתי מהבוס שלי להעביר אותי יחידה. אמרתי לו שהיכולות שלי גבוהות מאד, שההתיחסות אלי נמוכה מדי. שהיחידה שלי מורכבת מחאפרים שהם ראש קטן וראש גדול ועבודה טובה "נבלעים" בתוך הסך הכל הבינוני. לא במילים האלה, אבל זו הכוונה. התכוונתי לדבר רק על עצמי ולא על הקולגות.

אז הוא זימן שיחה של כולנו. ופנה אלי כדי שאולי אפתח בעימות ואשחרר כל מה שבבטן. אבל לא יכולתי ולא רציתי. גם מפחד....אולי בעיקר  המפחד...אני צריכה להמשיך לעבוד איתן מדי יום ביומו. אחת על אחת.

צפיתי בהן משקרות, צועקות, מתפתלות. וכמובן, זה גם כלל אותי. בתגובות מולי הגבתי. אבל לא היתי מנהיגה ועמדתי על שלי בשיחה לא אמרתי להן בפנים "אלוהים, אתן מדברות שטויות. לא לוקח 5 שעות לבצע משימה של חצי שעה". ועכשיו רבתי עם עצמי, הרגשתי מושפלת, רבתי עם בן זוגי שאמר לי שאני צריכה להלחם, שמקום העבודה רוצה אותן יותר מרוצה אותי.......(מה שאני מסכימה- עיניני פוליטיקה וכו).
זה לחץ על הנקודות הרגישות.
אני עובדת במקום שהקולגות לא ברמה שלי (אני אקדמאית, אינטלקטואלית וכו'), הן לא טובות לב וסולידריות במיוחד, רמות המוסר שלהן נמוכות...... וקשה לי להגיד את זה כי צובט לי. אני מכבדת על אדם. ואולי זה נאיביות.

אז חלק מהפחד זה לעזוב מקום עבודה ולחפש חדש. לפחד מתנאים פחות טובים, לפחד מהלא נודע ובעיקר לפחד מעצמי. שבשום מקום לא יהיה לי טוב.