דווקא מכאן אני רוצה להתחיל
כי הפרטים וההסטוריה שקדמו ליום הזה כ"כ אורדינריים, והם לא באמת משנים משהו או עושים שכל לאף אחד
כשחשבתי לפתוח את הבלוג הזה חשבתי על אותו הורה שיגלה יום אחד שהילד שלו צריך להתחיל לקחת ריטלין והוא נורא ירצה לדעת מה מחכה לו שם מעבר לפינה
את כל הבלגן שקורה לפני - השיחות עם המורים, האיבחון, האלטרנטיבות שלא עוזרות, כל אלה יסתיימו לבד.
אבל שום דבר לא יכין אותו לתקופת הריטלין.

אולי בעתיד אנסה לדבר קצת על זה, אבל מה שחשוב לי עכשיו יותר זה שהיום הזה הגיע
אז היום הזה הגיע,
יצא שהיום הזה הגיע דווקא בחופשה מהלימודים כשנשארו לרואי (הבן שלי, בן 7 כמעט, פרטים בעתיד) עוד קצת שיעורים להשלים
לקחתי אותו איתי לעבודה בידיעה שהיום אעשה בו את הניסוי הראשון בריטלין.
זה נשמע נורא, אני יודע, אבל מסתבר שאין שיטה אחרת
מבחן T.O.V.A לדעתי לא מייצג דבר,
המבחן, לדברי רואי, רצוף בשאלות משעממות ומטלות מרדימות, לא השביע את רצוני בתור הורה
נכון, היום עוד פרמטרים נוספים שהם בדקו, אבל אף אחד מהם לא נראה לי מדעי מספיק (סדרה של שאלות פתוחות שאיכשהו מפיקות ציון בסקאלה מסוימת נשמע לי הזוי)

כן, אני סקפטי, ואני חושב שיש לי את הזכות להיות כזה
אבל ביחד עם זה אני גם רוצה לעזור לבן שלי ולכן ההחלטה לעשות את הניסוי הזה עם הריטלין.

אז עם חוברות בתיק וריטלין שנלקח בסביבות 9 בבוקר לאחר הארוחה, יצאנו לדרך
רואי לא שתקן, אבל נראה היה שככל שנוקפות הדקות (והדרך לעבודה אורכת כשעה), היחס בין השתיקות לדיבור הלך ועלה, לטובת הדיבור כמובן.
זה היה דווקא נחמד
היה מעניין לראות איך בתחילת הנסיעה כשהדיסק של הפסיטגל התנגן ברקע ורואי ניסה לשיר יחד עם הזמרת וקצת היה לו קשה לעקוב, ואז בלופ השני הוא כבר השיג אותה
אני לא יודע אם זה בגלל הריטלין, אבל נוח לי להאמין בזה כרגע

הגענו לעבודה, פתחתי את חוברת העבודה לפניו ובחרנו ביחד דף שאיתו הוא יתחיל\ ולאחר מכן יוכל לצפות בקצת סרטים מצוירים.
הלכתי לשתי דקות להשלים קצת פערים בענייני עבודה וכשחזרתי רואי אמר שהוא סיים.
הייתי בשוק, הוא אכן סיים

לא שהשיעורים קשים מידי, ברור לי שהם קלים לו, הילד קורא וכותב מגיל 5
אבל אישתי תעיד על כך, וכך גם הטיח המתפורר בפינת העבודה שלו בחדר בשל הצעקות והתסכולים שחטפנו אחרי אינספור שעות של תחנונים שיבצע את המטלות הפשוטות הללו, מעולם לא נתקלנו בקצב עבודה מהיר כ"כ
פרק הזמן הכי קצר שהוקדש לדף עבודה היה רבע שעה, וזה היה מאוד מרגש בזמנו (אם כי קרוב לוודאי היה מתובל בלא מעט אנרגיות לא חיוביות במיוחד)

היום המשיך באותו אופן, הגענו לארוחת הצהריים כאשר רוב השיעורים כבר היו גמורים, הוא לא עבד על הכל ברציפות ונתתי לו לא מעט זמן לשחק ולצפות בסרטים בין לבין
אני יודע שזה לא מייצג את יום הלימודים הרגיל שהוא עובר יום יום, אבל רציתי לראות אם הכדור גם פוגם ביכולת שלו להנות מדברים כאלה (או במילים אחרות - לא הופך אותו לזומבי כבוי)
והתשובה היא: לא, נראה שהכדור עובד בדיוק על מה שהוא צריך לעבוד

אני לא חושב שאנחנו הורים גרועים במיוחד שלחצנו על ילד ש(בזמנו) היה בספק בעל הפרעת קשב וריכוז, אבל פחדנו ורצינו לעשות הכל כדי שלא יאובחן ככזה, למה?
לא יודע
אני חושב שדווקא עכשיו יהיו לו חיים קלים יותר

התופעה השלילית היחידה שנוכחתי לגלות היתה שהוא איבד כמעט לגמרי את התאבון
כן, הוא רצה לאכול במקדונלד, וכן, הוא לטש עיניים לעבר מנת הצי'פס הגדולה יותר,
אבל בסופו של דבר הוא אכל בקושי חצי מנה ובצ'יפס הוא בכלל לא נגע, אבל דיה לצרה בשעתה
יקח זמן עד שהוא יגיע לתת תזונה.


השעה חמש אחר הצהריים, אישתי אספה אותו מהעבודה והוא הולך לחוג (לגו הנדסי)
אני די אופטימי, נראה איך מחר יהיה בבית ספר