שלום לכולם, בכל פעם שמגיעים החגים אני נשאלת על תחושת הבדידות שמתלווה אליהם. בכל שנה, אני מודה, הקושי כאב וצרם, אך השנה חודש תשרי היווה נדבך משמעותי בעיצוב החופש האישי שלי. החופש לקבל את השינויים שעוברים עליי ועל משפחתי בשנים האחרונות, החופש ליהנות גם מפעילויות המבדילות אותי מהיותי אשתו של חולה אלצהיימר, וחופש נוסף, חשוב לא פחות - החופש של גלעד שליט, שבהמולת החגים גם הוא חזר לחיק משפחתו וריגש אותנו עד העצם. גם השנה, חגי תשרי הביאו עמם חשבון נפש, תפילות ארוכות לאלוהים ובקשת סליחה על המחשבות הרעות שעלו במוחנו עקב המצב האומלל של יקירנו. אך השנה, לשם שינוי, התפילות והסליחות הצליחו לשחרר אותי מכבלי היומיום ויצאתי לטפל בעצמי בים המלח - מקום שרציתי לבקר בו כבר המון זמן. מבוקר עד ערב יצאתי למרוח את עצמי בבוץ המרפא ובבריכות הגופרית. עשיתי זאת ללא נקיפות מצפון ובפעם הראשונה מזה שנים ארוכות הרגשתי טוב עם עצמי. הייתי חופשייה. החופש ניבט אליי גם כשהודיעו שגלעד שליט בדרך, אז נדלק אור קטן שהלך וגבר עד אותו יום מבורך בו ראינו אותו כולנו מצדיע לרמטכ"ל וחבוק עם משפחתו. כפעילה בארגון "אמהות למען גלעד" חוויתי תחושת התעלות גדולה במיוחד שהביאה אותי להאמין שגם במצבי קושי בלתי נסבלים וחסרי תקווה יש סופים טובים. הצלחתי לבכות. בכיתי לראשונה מזה שנים. לפני החודש המופלא הזה חשתי שטבעת חנק נסגרת אט אט סביב נפשי ואילו היום, גם כשקופצת עלינו הזקנה וגם כשמחלת האלצהיימר מאיימת לכלות את אישי, אני בוחרת לאהוב את מה שיש ולראות את העולם בעיניים נקיות וחפות מייסורי מצפון, עבור שנינו. רק בריאות, אסתר.