שלום לכל הקוראים,
אני מאושפזת במחלקה בתל השומר של הנוער כבר שבועיים ויום והמצב לא משתפר.
ביום שני היתה שקילה וירדתי במשקל....כמובן זה שימח אותי מצד אחד אבל מצד שני נורא דאגתי כי ידעתי שתיהיו לזה השלכות.

החליטו בישיבת צוות שבינתיים אני לא בהתראה שבועית וגם לא בהתראת זונדה למזלי...אבל הוסיפו לי לתפריט 2 פחיות אנשור בנוסף לאוכל....שבוע שעבר הזהירו אותי שאם אני לא אוכל את רוב התפריט יוסיפו לי בנוסף לאוכל גם אנושר אבל צפצפתי על מה שהם אמרו..חשבתי נו יאללה מה יקרה אם אני לא אוכל כמה דברים בכל יום....אבל הם עוד התפשרו איתי...בהתחלה הם החליטו להוסיף לי לתפריט 4 פחיות אנשור...אבל בגלל ההיסטריה שהיתה לי אחרי שהם אמרו את ההחלטה שלהם...ולאחר שהרופאה והאחיות והמדריכות לא הצליחו להרגיע אותי בשום מצב...הדיאטנית ויתרה לי על שתי פחיות מה שאומר שבסופו של דבר בנוסף לתפריט של האוכל היא הוסיפה לי רק 2 פחיות אנשור....בכיתי בכל זאת כי אני לא מסוגלת לשתות את החרא הזה....יש לי עוד זיכרונות מהאנשור מהאישפוז הראשון והזיכרונות ממש לא נעימים. באותו היום בגלל הבכי התפרצה לי המיגרנה לרמות נוראות ולא היתה לי בררה אלא לקחת כדור.
ביום שלישי בארוחת בוקר היתי צריכה לשתות את הפחית הראשונה של האנשור והתלבטתי איזה טעם לקחת...כעיקרון אני מכירה את כל הטעמים אבל היה לי קשה להחליט בסופו של דבר לקחתי וניל וזאת היתה בחירה ממש גרוע כי זה עשה לי כאלה בחילות שלא מהעולם הזה, כל הבנות כאן במחלקה אוהבות אנשור קפה אני אישית לא סובלת את הטעם הזה לפי דעתי זה הטעם הכי גרוע....בארוחת ארבע היתי צריכה לשתות את הפחית השנייה והחלטתי לנסות את האנשור בטעם שוקולד....זה עשה לי הרבה פחות בחילות...יש לזה טעם של שוקו רגיל עם קצת טעם לוואי....אז החלטתי שאני שותה רק את הטעם הזה....היום היה לי טיפה יותר קל לשתות את האנשור.
הדיאטנית אמרה לי שאם אני אוכל את כל התפריט השבוע ואעלה מספיק בשקילה ביום שני הבא אז רוב הסיכויים שהיא תחליף לי את האנשור באוכל נורמאלי....מאוד מאוד קשה לי לאכול את כל התפריט אבל יש לי מטרה להוריד את האנשור המזדיין הזה מהתפריט ואני עושה את זה גם אם אני אקיא דם...כי אין מצב שאני אהיה עוד שבוע עם החרא הזה....נכון יש בזה הרבה ויטמינים וזה בריא אבל מצד שני זה נורא מתוק(לא יכולה לסבול מאכלים מתוקים מידי)והכי חשוב מפוצץ בקלוריות.

אני כבר מתה שפרופ' שטיין יתחיל לתת לי כדורים נגד דיכאון כי אני לא מסוגלת כבר אני כל הזמן בלי מצב רוח..רק אם מישהו בא לבקר אותי(שזה קורה פעם בשבוע ונדיר מאוד שבאים אליי עוד פעם כי אני גרה בצפון)ואחרי שהמבקרים עוזבים אני חוזרת למצב רוח הדיכאוני שהיה לי לפני הביקור....לעיתים אני פשוט רוב הביקור מייבבת בבכי, למשל כמו היום אמא שלי ואבא חורג שלי הגיעו ואמא אמרה מילה אחת לא במקום וזה פתח לי את הברז של הבכי....אחרי כמה זמן נרגעתי טיפה....כי אני כבר לא מסוגלת לבכות כבר אין לי דמעות וגם הראש מתפוצץ...אפילו לבכות אני לא מסוגלת לאן הגעתי לאן??!! איך אני יוצאת מהמעגל הנוראי הזה.
היום במשמרת עובד אח מקסים....לכבוד הביקור של אמא התלבשתי שונה מהימים שהיא לא כאן....שמתי טייץ מגפיים עד הברך וטוניקה...הכל בצבע שחור כמובן(נו..הדיכאון)ובאתי לשאול את האח..ובמקרה גם האחות האחראית היתה, אז כזה באתי אליהם ושאלתי: "תגידו אני ניראת יותר מידי שמנה, הבטן שלי בולטת מידי?" אז האחות אמרה לי מעניין איפה יש לך בטן ואיפה את רואה שומן, אני רואה רק עור ועצמות. והאח אמר לי: "את עוד שנייה בקבר מרוב הרזון המפחיד שלך...ואת שואלת אם את שמנה...את לא שמנה את מפחידה במראה שלך את כל הצוות פה וגם את המאושפזות..כולם מפחדים עם כל צעד שאת עושה שתאבדי את ההכרה ולא תקומי יותר."
הכי עצוב שכולם רואים את זה...ואני לא רואה את זה בשיט...למרות הבדיקות שהן על הפנים והלחץ דם והדופק הירודים..זה עדיין לא מפחיד אותי ולא מדרבן אותי לאכול יותר לתת את עצמי יותר לטיפול....מה יהיה איתי בסוף???? נראה לי אני בסוף אמצא את עצמי בעוד מס' שנים אולי פחות בקבר.

אני כן רוצה להבריא אבל אני לא יודעת מה אני אעשה בלי המחלה הערורה הזאת במה אני אתעסק אם לא באוכל, במשקל, בקלוריות וכל השיט הזה.
אני כ"כ מפחדת להבריא ומצד שני כ"כ רוצה חיים נורמאליים עד כמה שאפשר.
אני אסיים להיות כי אני עוד שנייה פורצת בבכי..ואני לא רוצה את זה כי גם ככה מתפוצץ לי הראש. לילה טוב לכולם וסופשבוע נעים.