קולות סכום המכים על צלחות ארוחת המפסקת עדיין מזמרים להם מבתי השכנים, הרוח הקרירה של היום הזה בשקט בשקט מתגנבת לה, מלטפת את העורף, מבשרת כי הגיעה השעה -ערב יום הכיפורים יורד על הרחוב. הייתי דתיה  ולמרות שהשנה אני לא צמה כי החלטתי לבקש קודם כל סליחה מעצמי,מגופי,אני עדיין יכולה לחוש בקסמו של יום זה.
השנה אני מבקשת סליחה, בעיקר מעצמי. כי אילולא פגעתי בעצמי כל כך הרבה לאורך השנים, לא היה בי את הכעס לפגוע גם בסובבים אותי, באוהבים אותי. אני מתנצלת מעומק ליבי כי לא האמנתי, לא האמנתי בי מספיק ועל שהשארתי עבודה זו לאחרים. לעולם לא אבין איך כל כך הרבה הכירו בכישרונותיי ורק אני, בעלתם יום יום התנערה, ועודנה, מפחדת מקיומם. אני מצטערת כי אני ורק אני היא האויבת הכי גדולה של עצמי. אני מתנצלת על כך שכל פעם מחדש אני מניחה את כף רגלי על הקרקע ומסכלת את צעדיי קדימה, אני מתנצלת על שאני מבועתת מכישלון, כל כך מבועתת עד שאני מעדיפה להישאר במקום. במיוחד מצטערת אני על כל אותם הפעמים שכבר התגברתי והוכחתי כי הצלחה היא אינה מילת גנאי, עדיין מצאתי את הדרך לגמד אותה ולא להכיר בה עד הסוף.

אני מבקשת סליחה על כל אותם הפעמים שעמדתי מול המראה ולא אהבתי את מה שראיתי, שתמיד חשבתי שאני הברווזון בין יתר הברבורים. שלא האמנתי כשהחמיאו ואמרו "איזה יפה", שתמיד הרגשתי שזה שקר ולא אמיתי, גם אז, כשהציעו לי לדגמן. מתנצלת על הפעמים שצבטתי בצידי הבטן והבטחתי לעצמי כי ממחר רק מים וירקות למרות ששקלתי פחות מהנדרש. מתנצלת כי לא הייתי חזקה דיו כדי להקשיב להיגיון השפוי כדי להבין עד כמה מעוותת החברה המודרנית בה אנו חיים. אני מצטערת על כל אותם השנים שלא אהבתי את עצמי מספיק ועל כי לא הייתי מסוגלת לאהוב באמת ובתמים גם אף אדם אחר. באותה נשימה מתנצלת אני, כי גם כשכבר ניסיתי, הייתי נאיבית מדיי לפתוח את ליבי ולתלות תקוותי באנשים, בעיקר מהסוג הלא נכון.
אני מצטערת כי לעיתים יש לי נטייה לרצות אנשים ואת החברה לפני שאני מרצה את עצמי. כן, זאת אומנם לא משימה כל כך פשוטה לרצות את עצמי, אבל מתישהו אהיה חייבת ללמוד להגיד גם לא, לשים את רצונותיי לפני אלו של אחרים.

אני מבקשת סליחה, מצטערת מעומק ליבי על שנים חשוכות, על שנים עצובות אבל גם אומרת תודה. אילולא התהומות הפרטיים האלה, הכעס והשנאה, לא יכולתי לפנות מקום לאהבה. אם לא הייתה בי חמלה לעצמי, לעולם לא הייתי זוכה בעתיד. על כן אני מודה. מודה כי התפכחתי, הבנתי. ממרום שלושים ומשהו שנותיי השכלתי להבין כי אין אדם אחר מלבדי אשר פגע וסיכל את צעדיי יותר ממני. נדרש ממני הרבה על מנת להגיע לתובנות האלו, מסע של שנים שעודו נמשך, זהו מסע חיי. באופן פרדוקסאלי פחדיי וכעסיי הם אש בעצמותיי, פעם שורפת ומכאיבה, כיום בעיקר בוערת, מלהיטה אותי קדימה מתוך רצון להוכיח, לא לאף אחד עם כי בעיקר לעצמי.

רחשיי אופניים מתגלגלים וצחוק ילדים כבר בוקע מקצה הרחוב, זהו יום הכיפורים. כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ. על מנת שאהיה מסוגלת לחשבון נפש שבין אדם וחברו, הגיע הזמן לעשות חשבון נפש מסוג אחר, כזה שבין אדם לעצמו. ביום קודש זה מתוודה אני על חטאים של שנים, מיישבת חשבונות ישנים. יש בי התקווה כי עוד יבוא היום בו אנופף בדגלי השלווה הלבנים, ואלמד לקבל ולחיות עם עצמי בשלום. ציפור שבורת הכנף וחסרת המעוף של אתמול, עוד תפרוש נוצותיה ותמריא אלעל.