כדורים לבנים, סופרת אותם, בודקת, שיעשו את העבודה שלהם.
כמה דקות אחרי בליעת הכדורים הלבנים, ההרסנים, הבולעניים:
מתחרטת, שמישהו יוצא אותם ממני, יקח אותם,
עוד וי בהרס עצמי, עוד וי בגועל, מפחדת מהכאבים, הם יגיעו, ואני אצטרך להתמודד, להתקפל, להעניש את עצמי.
אם מישהו היה יודע מה להגיד לי, אני רוצה קווים ברורים, אני רוצה מסגרת שומרת, אני רוצה גבולות שאף פעם לא היו לי, אין לי מה לפרוץ, על כן אני מחפשת עוד ועוד מקומות פרצה.
סימני שאלה מתערבבים עם סימני קריאה ואולי דמעות שמחלחלות,
הלוואי והייתי יכולה לעצור את הכאבים הפיזיים שכבר מורגשים, הלוואי.
יש קולות בתוכי שמדברים לבד, הם רבים בינהם ויוצרים לי בלבול וכאב ראש,
לא רוצה להקשיב לאף אחד, כל אחד מדבר מתוך הבוץ של עצמו, ואני רוצה לשתוק לנצח נצחים.