ואוו! מצמרר וכואב.
המסיכות האלה של השלמות שהתרגלנו לעטות על עצמנו,המשחק שאנו משחקות בו...יודעת מה גיליתי??שבסופו של יום אנחנו נותרות אנו,ערומות משלל המסיכות,משחקות במשחק שרק אנחנו משחקות בו ואין מנצחים,רק מפסידים.ואז,שם על המאזניים ומול המראה,אנו רואות את כל מה שאנו מפחדות להודות בקיומו במשך היום,הרגשות שאנו מנסות לברוח מהם,משתקפות במלוא גדולתם מול המראה.ואז אנחנו בונות עוד מגנים עוד חומות הכחשה,שמתפרקים לנו מול המציאות בידיים,ואנחנו מחזקות ומהדקות שוב...אבל לשווא.
תגידי,לא הגיע הזמן להפסיק לברוח??את עוד זוכרת למה את בורחת??
אני מבינה אותך,אולי כפי שאת לא נותנת לעצמך להבין,אבל הגוף שלך זועק את זעקתך...אולי הגיע הזמן להפסיק להתעלם מזעקתו האילמת??
מה לגביי טיפול???שם תוכלי ללמוד לקלף אחת אחת את המסיכות,בתחילה זה קל יותר מול אנשים שלא מכירים...
חיבוק,
קרן אור.

לך מביטה מהצד, אוכל להזדהות ולומר שרוב חיי נראה לי שהבטתי מהצד.
לפעמים נדמה לי שהפקתי הצגה גדולה שנקראת חיי, שמתי אנשים כשחקנים, קטנים וגדולים כאחד,
לבסוף אור הזרקורים האיר רק עלי, ביקשתי אותו כי שם ליבי יכל לפעום.
חלק מהשחקנים היו יותר טובים וחלק פחות, אבל כולם הועמדו היטב במקום בו אני החלטתי שמקומם, אף אחד לא התכווח ואף אחד לא ביקש תפקיד אחר..
לבסוף גיליתי שהצגה נפלה, כי השחקנית הראשית לא רוצה יותר את המשחק, שנים ע"ג שנים
עם שקרים שה' יודע מאיפה הבאתי אותם...ואני מדברת על ילדה קטנה, ילדה קטנה שהולכת לגן,
כואבת ונפצעת, ולא מספרת, כואבת ונפצעת שוב, ליבה מדמם, אך היא חוזרת ומודיעה בקול
גדול "אני רוצה היום להתקלח לבד"-
אז אספר לך שהכל בנוי על שקר, לא ידעתי אפילו שאני משקרת, כ"כ פחדתי שיגלו, וככה במערבולת
חיי המחלה "חיבקה" אותי, הייתה לי שם כחברה, כי לה לא שיקרתי, היא גם לא שאלה כלום האמת,
פשוט הייתה שם ונתנה לי עוד תיבול של שקר ומסיכה, כאב ופחד.

תדעי לך שאנשים עיוורים, רובם, הם פחדנים...הם באמת פחדנים, אנחנו חזקות-חיות שנים ע"ג
שנים עם מסיכות, אולי מתוך הפחד, אך לבסוף מגיע גם הרגע שלנו, הרגע בו אנו לא יכולות
לשאת זאת, רוצות להעיף מעלינו את כל המסיכות שהתקשו ונעשו חלק בלתי נפרד מאיתנו,
שם אנחנו לומדות כנות והאמת שהכנות הזו היא כנות מבורכת הרבה יותר מהכנות של שאר האנשים
שפשוט חיים פה..כמו שאומרים "זורמים עם החיים"-הם ממשיכים להישאר בבועת פסלטיק של עצמם,
ממשיכים לא לראות מעבר לעצמם...
הכל תלוי בנקודת המבט שממנה את מסתכלת.
לחיות עם מסיכות זה כואב, אני יודעת, הייתי שם כל חיי וגם היום אני בורחת לשם מדי פעם אפילו
בלי לשים לב, באיזהו שלב אני רואה את עצמי, כי כמו שכתבתי לך-אני מביטה מהצד, גם על אחרים
וגם על עצמי.

כשתחליטי-תחליטי, שזמנך יגיע הוא יגיע, אל תתני לאף אחד להפחיד אותך ולומר לך שהזמן עובר,
את הרי יודעת זאת לבד, אבל תמיד אפשר לקום ולהחליט לחיות, אף פעם לא מאוחר מדי.
אני מאמינה בזה!!!

שבת מבורכת שתהיה לך