רבות כבר נכתב ונאמר על התפיסה המעוותת של דימוי הגוף - בעיקר הנשי, ובעיקר בחצי הכדור המערבי - והשפעתה על התפתחות מגוון התנהגויות לא בריאות והפרעות. אך לצד מדונה שמשפצת את פניה ללא היכר כדי להישאר אותה נערה חומרנית מהאייטיז, או רזונן המופלג של סלבריטאיות כמו פורשיה דה רוסי, אנג'לינה ג'ולי, מרי קייט אולסן ואחרות, נעים לפעמים להיווכח שתרבות הפופ מספקת לנו גם כמה מודלים שפויים יותר לחיקוי.

"אני מייצגת את רוב הנשים": אדל

העיסוק במשקלה של אדל מלווה אותה מאז שפרצה לתודעה העולמית ב-2008, עם אלבומה המצוין 19. האלבום זכה בפרס ה-Brit, הגיע לפלטינה מרובעת בבריטניה ולפלטינה כפולה בארצות הברית. האלבום 21, שיצא לאוויר העולם ב-2011, הצליח אף יותר וזכה למכירות פנומנליות מסביב לעולם, כולל הנתון המדהים של הישארות במקום הראשון זמן רב יותר מכל אלבום אחר של זמרת בבריטניה ובארצות הברית. אז הייתם חושבים שקונצנזוס רחב כל כך באשר לכשרונה של אדל כמבצעת וככותבת, יפטור אותה מעיסוק במראה חיצוני, משקל ושאר ירקות שמסריחים משוביניזם ותפיסות מעוותות על גוף האישה; אך לצערה של אדל ומעריציה, זה אינו המקרה.

ג'ואן ריברס המנוחה, אישה נהדרת בדרך כלל ופמיניסטית אמיתית, לא חסכה את שבט לשונה מאדל: בראיון לדיוויד לטרמן ציינה הקומיקאית כי אדל הייתה צריכה לקרוא ללהיט שלה Rolling in the Deep בשם Rolling in the Deep in Fried Chicken (בתרגום חופשי - מתגלגלת בעוף בטיגון עמוק). כשספגה אש על כך, אמרה בראיון מאוחר יותר להאפינגטון פוסט שאדל היא "גברת שמנמנה ומאוד מאוד עשירה, והיא צריכה להירגע – או לרדת במשקל".

ליידי גאגא, שספגה כמה הערות על משקלה בעצמה, העדיפה להפנות את האש לאדל מאשר להילחם במבקריה כשאמרה בנובמבר 2011 למגזין Stylist: "אדל יותר גדולה ממני, אז איך אף אחד לא מדבר על זה?" היא לפחות ניסתה לכפר על כך במבול של מחמאות על בטחונה העצמי של אדל והוסיפה ש"היא נהדרת ואני חושבת שהביטחון העצמי שלה הוא משהו שאני צריכה לשאוף אליו".

ההערות הגיעו לשפל חדש ב-2012, כשמעצב האופנה קרל לגרפלד אמר כי אדל "קצת שמנה מדי, אבל יש לה פנים נאים". הוא התנצל לאחר מכן, אבל אדל לא חיכתה להתנצלות כדי להגיב. בראיון למגזין People, הזמרת ציינה כי "מעולם לא רציתי להיראות כמו דוגמניות על שערי מגזינים. אני מייצגת את רוב הנשים ואני גאה בזה מאוד". מאוחר יותר באותה שנה, פרסם USA Today קטעים מספרה האוטוביוגרפי, בו התייחסה למשקלה וליחס למשקלה בתקשורת: "קראתי הערה שאני 'נסיינית עולמית של פשטידות' וחשבתי שזה יבאס אותי, אבל תמיד הייתי מידה 14-16 (בין 42 ל-44 בישראל) והרגשתי בסדר גמור עם זה. אני ארד במשקל רק אם משקלי ישפיע על בריאותי או על חיי המין שלי – וזה לא קרה עד עכשיו".

כשאדל התראיינה לתוכנית "60 דקות" לאחר הערתו המיותרת של לגרפלד, היא הוסיפה: "אני חושבת על דימוי הגוף שלי רק לעתים רחוקות", והציעה לילדות ונשים "להיות שמחות עם עצמן ולהעריך את גופן".

"אני מרגישה ממש טוב עם עצמי": לנה דנהאם

היוצרת והמפיקה של הסדרה המהוללת "בנות", לנה דנהאם, מעולם לא התביישה בגופה – בין אם על המסך או מחוצה לו.

התדירות שבה התפשטה על המסך, בעיקר בעונותיה הראשונות של הסדרה, משכה אליה אש – לעתים ארסית, לעתים ידידותית עד כדי התנשאות. דנהאם, לשמחת התנועה הפמיניסטית כולה, סירבה להתרגש: "אני מרגישה נהדר בקשר לגופי", אמרה שוב ושוב והוסיפה: "פעם, כשהייתי נכנסת לחדר מלא בנשים רזות, הייתי אומרת לעצמי 'מה לא בסדר איתך?' אבל עכשיו אני מרגישה מיוחדת".

בראיון למגזין People ב-2014 לקראת צאת ספר חדש פרי עטה, דנהאם סיפרה על החרדות והאובססיות שליוו אותה מגיל צעיר, גם כשהסדרה הצליחה מעבר למצופה. חוסר שביעות הרצון באשר לגופה היה חלק מזה, ודנהאם סיפרה בראיון על יומן האכילה האובססיבי שניהלה בזמן צילומי העונה הראשונה של בנות. הרגלי האכילה שלה הובילו אותה לאשפוז בשל דיאטה של "תה משלשל, קפה, סיגריות ואכילה של אוכל מוזר בשעות מוזרות".

היא שינתה גישה והחלה לאכול בריא יותר בזכות תמיכה מבן זוגה ג'ק אנטונוף, וכן בזכות "העובדה שהייתי עסוקה מדי מכדי להתעסק עם זה. אני מרגישה ממש טוב עם הגוף שלי עכשיו".

כמו אדל, גם דנהאם הדגישה שלא הייתה רוצה "גוף של דוגמנית של ויקטוריה'ס סיקרט".

לוקחת את הצחוק ברצינות: איימי פולר

מ-2001, עת הפכה לחברת צוות קבועה בתוכנית Saturday Night Live, איימי פולר נחשבת לאחת הקומיקאיות והכותבות הקומיות הטובות בטלוויזיה. תפקידה כלזלי נופ בקומדיה המבריקה "מחלקת גנים ונוף" מיסדה את מעמדה, ופולר משתמשת היום בהשפעתה לאקטיביזם אמיתי. פולר יזמה פרויקט וידאו מתמשך בשם "נערות חכמות" (Smart Girls), שם היא מדברת בין השאר גם על משקל ודימוי גוף, ועונה על שאלות של גולשים. פולר ציינה כי בחרה בפרויקט כדי "לחגוג את האישה האמיתית".

בפרק אחד, למשל, פולר ענתה לאישה צעירה שאמרה שהיא מתקשה לאהוב את עצמה בשל משקלה: "אני מבינה את מה שאת אומרת, ולפעמים דרך טובה לעזור לעצמך היא להתמקד בדברים שאת אוהבת בעצמך [...] תתחברי לחלקים בגופך שאת אוהבת, ואל תתמקדי בדברים שלעולם לא ישתנו".

"מי רוצה להיות רזה?": מינדי קאלינג

 מינדי קאלינג היא אחת מהכותבות הקומיות המבריקות בטלוויזיה האמריקאית העכשווית. בין היתר היא כתבה וכיכבה בגרסה האמריקאית של "המשרד", ומככבת בסדרה "מינדי" אותה יצרה. כל מי שאי פעם צפה ב"מינדי" המצוינת נחשף כבר לבדיחות הבלתי נדלות של מינדי על משקלה בפרט, ועל תפיסת הגוף החולה בחברה האמריקאית בכלל.

בראיון למגזין ווג במרץ 2014 ציינה קאלינג כי "יש דברים רבים שהייתי משנה בעצמי, ואני תמיד מנסה לרדת במשקל. אבל מעולם לא חשתי צורך להיות ממש רזה". היא ציינה כי היא מתעמלת לעתים, "אבל לא הורגת את עצמה על זה".

בריאיון מצחיק במיוחד לג'ימי קימל באפריל 2014, מינדי התייחסה לתמונה בה צולמה על שטיח אדום כשהיא לבושה בבגדים שהותירו מעט בטן חשופה ואמרה שבין היתר כונתה "אמיצה" בעקבות הלבוש שלה, כשהיא לא מבינה למה כינו אותה כך. קאלינג אמרה לקימל כי קיבלה הרבה הערות מתנשאות שהחמיאו לה על הופעתה בווג ואמרה: "אנשים אומרים 'מינדי קלינג לא מרגישה צורך להיות מוכתבת על-ידי אידיאלים של יופי' ואני כן מוכתבת על-ידי זה".

זה בדיוק מה שמיוחד בקאלינג: היא אינה מתנצלת על הרצון שלה לרזות, ובו בזמן היא חיה מצוין עם מי שהיא גם כשאינה מצליחה להשתחל לג'ינס מהתיכון.

מגזין Glamour הכתיר את קאלינג כ"אלת דימוי הגוף" של המגזין, ומכמה סיבות טובות: ראשית, התעקשותה של קאלינג לכתוב דמות של גיבורה נשית "חזקה מספיק שכשגבר מביע ביקורת על משקלה או המראה שלה, זה יכול לפגוע בה אבל לא להרוס אותה. נשים רבות מדי נותנות יותר מדי כוח לאחרים באשר לאייך שהן מרגישות עם עצמן". שנית, הדמות של קאלינג מדברת על חטיפים בסדרה כמו על "איבר נוסף", ובראיונות קאלינג מציינת כמה תיאבונה בריא, וכך גם תיאבונם של כל הכותבים בסדרה. "זה משגע אותי שמישהו חושב שזה 'מרענן' לראות אישה אוכלת באותה כמות כמו גבר", ציינה אז. עוד אמרה כי "לחשוב על דימוי גוף זה חלק כל כך קטן ממה שאני מבזבזת עליו זמן, ואני רוצה שגם נשים אחרות יעשו כך".

בספר שכתבה, המצוטט באתר Crushable, קאלינג מציינת כי "מכיוון שאני לא רזה כמו דוגמנית, אבל גם לא מאוד שמנה וגאה בזה, אני נופלת למידה השנואה על הסטייליסטים – זו של אישה אמריקאית רגילה. הם שונאים את זה, כי לדעתם אין לי את המשמעת העצמית הדרושה כדי להיות אסתטית, או את הגישה מלאת הביטחון העצמי של שמנות הדוניסטיות". עוד כתבה בספר כי "אם מישהו קורא לי שמנמנה (chubby) זה כבר לא מדיר שינה מעיניי. כשמישהו קורא לך שמנה, זה לא כמו כשקוראים לך מטומטמת או לא מצחיקה, שזה הדבר הכי גרוע שמישהו יכול להגיד עליי מבחינתי. האם אני לפעמים מקנאה בג'יזל ובג'ניפר האדסון? ברור. אבל ברשימת הדברים שאני רוצה להספיק בחיים, זה אפילו לא מתקרב לראש הרשימה".