אמירת תפילות עשוי לעזור לאנשים לחוש פחות כעוסים ולהתנהג בפחות תוקפנות גם כשמישהו מרגיז אותם מאד.

מספר מחקרים הראו כי אנשים שהעליבו אותם זרים, נראו פחות כעוסים אם בזמן הזה התפללו לשלום מישהו אחר.
היתרונות של תפילה שנראו במחקר זה לא נובעים מהתערבות אלוהית, אלא הגיעו כנראה מכך שמעשה התפילה משנה את הדרך בה אנשים מתייחסים לאירועים שליליים, אומר בראד בושמן מכותבי המחקר ופרופ' לתקשורת ופסיכולוגיה באוניברסיטת אוהיו.

"אנשים לעיתים קרובות פונים לתפילה כשהם חשים רגשות שליליים, כולל כעס" הוא אומר "מצאנו שתפילה באמת עוזרת לאנשים להתמודד עם כעסיהם, כנראה ע"י שהתפילה עוזרת להם לשנות את נקודת המבט על מצבים שמרגיזים אותם."

כוחה של התפילה אינו שמור רק לאנשים דתיים. בושמן מדגיש שהתוצאות הראו כי התפילה עוזרת להרגיע אנשים בלי קשר להשתייכותם הדתית. בושמן ציין שהמחקר לא בדק כמה עזרה התפילה לאותם אנשים שהתפללו למענם, אלא התמקדו רק במתפללים.

אלו המחקרים הראשונים הבודקים את השפעת התפילה על כעס ותוקפנות. את המחקר ביצע יחד עם ראיין ברמר מאוניברסיטת מישיגן ועם סאנדר קול מאוניברסיטת אמסטרדם והוא מופיע בז'ורנל פסיכולוגית האישיות והחברה the journal Personality and Social Psychology Bulletin שיפורסם בקרוב.

בפרוייקט הזה היו שלושה מחקרים נפרדים.

במחקר הראשון השתתפו 53 סטודנטים אמריקאים שנאמר להם כי ישתתפו בכמה ניסויים. קודם עליהם למלא שאלון המודד את רמת הכעסים שלהם, העייפות, הדיכאון, המרץ והמתח שלהם. לאחר מכן הם כתבו על אירוע שהכעיסם מאד. נאמר להם שימסרו לקריאה את מה שכתבו למישהו שמעולם לא פגשו לצורך הערכה. אולם למעשה כל המשתתפים קיבלו אותה ביקורת שלילית שכללה את המשפט: "זה אחד החיבורים הגרועים ביותר שקראתי מעודי."
לאחר שהרגיזו את המשתתפים לקחו את הנבדקים כביכול להשתתף במחקר "אחר" שבו היה עליהם לקרוא סיפור מהעיתון על סטודנט בשם מאורין שחלה בסרטן נדיר. הם התבקשו לכתוב כיצד מרגיש לדעתם מאורין וכיצד מחלתו השפיעה על חייו. לאחר מכן חילקו אותם אקראית לשתי קבוצות. בקבוצה אחת נשאו תפילה קצרה של חמש דקות לשלומו של מאורין ובקבוצה אחרת רק חשבו עליו.

לאחר שהחוקרים בדקו שוב את רמת הכעס, עייפות, דיכאון, מרץ ומתח נמצא כצפוי כי דיווח עצמי של כעס היה גבוה יותר אצל כל המשתתפים בפעם השניה שענו לשאלון אחרי שקיבלו את הביקורת המעליבה. אולם נראה כי למחצית המשתתפים, אלו שהתפללו לשלום מאורין היה באופן משמעותי פחות כעס מאשר אלה שרק חשבו עליו.
לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות בשאר המדדים (עייפות, מרץ ומתח).

לדברי בושמן במחקר זה וגם בשני לא הייתה דרישה מוקדמת שהמשתתפים יהיו נוצרים או בני דת כלשהי. אם כי, כל המשתתפים היו נוצרים. רק משתתף אחד סירב להתפלל והוא לא נכלל במחקר. המשתתפים לא נשאלו מה היה תוכן התפילה שנשאו.

החוקרים הריצו בתחילה כמה נסיונות על מבנה המחקר ובהם כן שאלו את הנבדקים מה היה תוכן התפילה שלהם. באותם מחקרי נסיון המשתתפים התפללו להחלמת החולה. אלה שהתבקשו לחשוב עליו חשבו מחשבות אמפתיות אודות החולה. ואמרו כי חשו עצב וחמלה למי שסובל.
המחקר השני היה דומה לראשון. כל הסטודנטים כתבו חיבור, אולם חציים כתבו אודות משהו שהכעיסם וקיבלו ביקורת מעליבה על כך, וחציים כתבו חיבור על נושא נייטרלי וקיבלו פידבק חיובי על כך (בלי קשר למה שכתבו).

לאחר מכן התבקשו המשתתפים להתפלל או לחשוב על זה שכביכול קרא ונתן להם פידבק על החיבור שלהם (נאמר להם שהמחקר בודק כיצד אנשים מתרשמים מאחרים והחשיבה או התפילה לגבי האחר נועדה לארגן את המידע שקיבלו עתה מהאחר כדי ליצור התרשמות ברת תוקף יותר).

לבסוף המשתתפים ביצעו משימה הבודקת זמן תגובה בה התחרו כביכול עם האחר הסמוי.

בשלב הבא, אם הנבדקים זכו יכלו לברך האחר עם צליל שיעבירו דרך אוזניות והם יבחרו כמה ארוך וחזק יהיה הצליל. התוצאות הראו כי נבדקים שהעליבו אותם התנהגו בצורה תוקפנית יותר מאשר אלו שהוחמאו, בתנאי שבחלק השני הם התבקשו רק לחשוב על האחר. נבדקים שנתבקשו להתפלל לשלומו של האחר לאחר שהעליבם לא התנהגו באגרסיביות יותר מאלה שהוחמאו על ידו.

המחקר השלישי הסתמך על ממצא של מחקר אחר שהראה כי אנשים כעוסים נוטים לייחס אירועים לאחרים ואנשים לא כעוסים נוטים ליחס אירועים לסיטואציה שאינה בשליטתם.

מחקר זה התבצע בהולנד ונתבקשו מראש רק סטודנטים נוצרים. בהולנד יש אחוז גדול של אתאיסטים. חצי מהנבדקים הועלבו (בדומה למחקר הראשון) ובעוד שאת החצי השני של הנבדקים, לא העליבו. אחר כך הם התפללו במשך חמש דקות או חשבו על מישהו שהכירו אישית שהיה זקוק לסעד רוחני. לבסוף הם התבקשו לשפוט את הסבירות שיקרו עשרה אירועי חיים. חצי מהאירועים תוארו שנגרמו ע"י מישהו (החמצת טיסה חשובה בשל נהג מונית לא איכפתי). אנשים כעוסים צפוי שיחשבו כי אירועים מהסוג הזה סביר יותר להניח שיקרו. שאר האירועים תוארו כתוצאה ממצב שאינו בשליטת האחר (החמצת טיסה חשובה בשל פנצ'ר בגלגל).

התוצאות הראו שאלה שרק חשבו על האחר נטו יותר לשמר את הערכתם תלוית סיטואציה אם העליבו אותם, בהשוואה לאלה שלא. אולם אלה שהתפללו על האחר לא שמרו את הייחוס הכעוס יותר מהאחרים. תפילה ביטלה את השפעת הפרובוקציה על התפיסה של סבירות התרחשות האירועים אומר החוקר.

למרות ששלוש המחקרים נקטו בגישות שונות הם מצאו אותם ממצאים על הרווח שיש מתפילה, אומר בושמן. "האפקט שנמצא במחקרים אלו היה גדול למדי, שאומר כי בתפילה יש דרך יעילה להרגיע את המתפלל."

תוצאות אלו ניתנות ליישום רק בתפילות חומלות שבדתות השונות ממליצים עליהם. תפילות מלאות שנאה במקום לשנות את הדרך בה אנשים תופסים סיטואציות הן מתדלקות את הכעס ואת התוקפנות. כשאנשים ניצבים מול הכעס שלהם כדאי שיזכרו את האימרה בנפול אויבך אל תשמח. זה לא יעזור לאויב אבל זה יסייע בהפחתת הרגשות הרעים.

כדברי השיר: "באהבה, כמו בתפילה. נשב דומם בלי אף מילה. השתיקה מדברת. ושפתה אהבה..."
 

Personality and Social Psychology Bulletin, Mar. 18, 2011, in press 

תרגום ועריכה: יעקב ברמץ