תגובה פוסט טראומטית מתרחשת בעקבות חוויה מציפה, או סדרה של חוויות, שקשה לקבל או להבין אותן. חוויות כאלו אינן עולות בקנה אחד עם האופן שבו אנו רואים את העולם או את עצמנו.

מכיוון שאיננו יכולים לעכל חוויות מבלי לתת להן משמעות, יש לנו נטייה טבעית לנסות ולתת משמעות לדברים שקורים לנו ומסביבנו. זוהי דרך טבעית לנסות ולהתמודד עם חוויות קשות, וברוב המקרים זוהי דרך מוצלחת.

למשל, לאחר ריב או שיחה קשה עם בן או בת זוג או עם הבוס בעבודה (מצב דחק קל יחסית), ייתכן שהאירוע והנסיבות הקשורות אליו יחזרו אלינו שוב ושוב, מתוך ניסיון להבין את ההתרחשות. ברוב המקרים החזרה הזאת מסייעת להתמודד עם חוויית הדחק בהצלחה, כך שנוצרות משמעויות וחוויית הדחק פוחתת.

מבחינה זו, חוויה טראומטית אינה שונה מכל חוויה משמעותית אחרת - בניסיון להבין אותה ולתת לה משמעות, האירוע הטראומטי שב וחודר אל מרכז התודעה.

מאחר שזיכרונות טראומטיים מעוררים תחושת מצוקה חריפה, המחשבות והרגשות המתעוררים נדחקים הצידה על מנת להגן על האדם מפני עוצמת המצוקה המאיימת להציף אותו.

התוצאה היא שבעוד הזיכרונות או הרגשות עשויים להיעלם לזמן מה, הצורך להתמודד עם הטראומה ולעבד אותה נותר כשהיה, ולכן מדי פעם היא פורצת בחזרה אל מרכז התודעה.

המטוטלת, הנעה ממחשבות ומרגשות חודרניים על אודות הטראומה להימנעות ולקהות רגשית, עשויה להמשיך ולהיטלטל באין מפריע, אלא אם כן נעשה ניסיון להתמודד עם המעגל הטראומטי-פתולוגי.

דריכות מתמדת 

את התנודות בין התפרצויות של זיכרונות מכאיבים לבין הימנעות וקהות רגשית, מלווה הרגשה של דריכות מתמדת. נפגע הפוסט טראומה חווה אירוע שיש לו פוטנציאל לאיים על חייו או על חיי מישהו אחר, כך שהגוף והנפש נשארים בדריכות על מנת להבטיח שלא יחמיצו שום סימן המבשר על כך שהאירוע יתרחש שנית. עבור הנפגע, בטוח יותר להיזהר בצוננים מאשר להיכוות ברותחים.

עם זאת, הפעילות המתמדת של "מערכת האזעקה" הגופנית והנפשית מותירה את נפגע הפוסט טראומה בעוררות ובדריכות בלתי פוסקות. נוסף על כך, מערכת האזעקה הזאת רגישה מאוד, והיא מופעלת בתדירות גבוהה, גם במצבים שבהם אין שום סכנה, באופן המפריע לנפגע לנהל חיים נורמליים.

כעס 

כך גם לגבי הכעס. כעס הוא גורם חיובי המסייע בעת קרב או במצבים אחרים של איום ושל סכנה. במקרים אלה הוא מסייע לנו לשרוד, ובכל מקרה הוא עדיף על פני קיפאון מתוך פחד. ואולם, בדומה למערכת האזעקה הגופנית-נפשית, לאחר חלוף הסכנה הכעס כבר אינו משרת אותנו באופן חיובי אלא מתחיל דווקא להפריע.

לפיכך, תגובה פוסט טראומתית היא הגיונית - גם כחלק מהישרדות במהלך הטראומה וגם כניסיונות להבין את הטראומה ולעבד אותה לאחר מכן. כשיודעים מהיכן מגיעים התסמינים, קל יותר להבין את התגובה הפוסט טראומטית בכללותה. הקושי הוא לוותר על אותם חלקים בתסמונת שכבר אינם תורמים להתמודדות, אלא מפריעים ופוגעים באיכות החיים של הנפגע.

גם בהקשר זה, נפגעי טראומה אינם שונים מאנשים אחרים המתקשים לוותר על דפוסי התנהגות וחשיבה שאימצו בעבר, ואשר כיום רק פוגעים ביכולתם לנהל חיים טובים ומספקים.