כולם מדברים על הגל השני העתידי של הקורונה ועל ההשלכות האפשריות שלו. אלא שבינתיים, על אף העלייה החדה במספר הנדבקים, נדמה שהעניינים חוזרים לשגרה: המסעדות פתוחות, התחבורה הציבורית מתפקדת, הכיתות בבתי הספר מתפקעות והרחובות צפופים. מגבלת מאה המטר לא נראתה מעולם רחוקה יותר.

אבל המציאות החדשה-ישנה הזאת, לא תקפה לכולם. בישראל חיים רבים המצויים בקבוצת סיכון. לא רק מבוגרים מאוד אלא גם צעירים עם מחלות רקע שמצויים בסיכון מוגבר לסיבוכים קשים: אנשים המתמודדים או מחלימים מסרטן, מושתלים, בעלי מחלות ריאה קשות ועוד. רבים מאלה ומבני משפחתם עדיין בבידוד. רק שעכשיו, כשכולם כבר המשיכו הלאה, בתי הספר לא מכווננים ללמידה מרחוק כבעבר, והפוקוס הציבורי כבר במקום אחר – הבדידות גדולה יותר והם חשים שנזנחו והופקרו.

שלוש נשים המצויות בקבוצת סיכון סיפרו ל"כמוני" כיצד נראה היומיום שלהן תחת סגר מתמשך. על ההרגלים החדשים, הקשיים וההתמודדויות, וסיפקו טיפים למשפחות במצב דומה, שיעזרו להן לצלוח את אתגרי התקופה.

דורית ובני משפחתה יום לפני שנכנסו מרצון להסגר: שבוע לפני כולם (צילום: אלבום פרטי)

דורית קוסקס בת 38, ממרכז תל אביב משנה לדקאן לפיתוח משאבים באוניברסיטת ת"א ואמא לבני שש ותשע. קוסקס מחלימה מסרטן השד ויחד עם משפחתה נכנסה להסגר בתחילת מרץ, כשבוע לפני כולם. היא עובדת כיום מהבית וילדיה ובן זוגה איתה. "אנשים לא מפנימים את הסיכון", היא אומרת, "אם כולם היו עוטים מסכות ושומרים על ההנחיות, היינו יכולים לצאת מהבית ולהתנהל באופן כמעט נורמלי. האנשים שבסיכון הופקרו, אין להם מעמד, חלקם פוטרו כי לא הסכימו לחזור לעבודה".

איך נראית השגרה החדשה שלכם?

בבוקר לומדים, בצהריים עובדים על קריאה ובסוף היום יוצאים למגרש ריק לא רחוק מהבית שלנו. בית הספר שלנו מאוד משתדל לשמור על קשר, אנחנו מקבלים את תכנית הלימודים ולומדים בקצב שלנו. לילד הגדול יש שיחה עם המחנך שלו פעם בשבוע. זכינו להרבה תמיכה מהקהילה של בית הספר, ואפילו עשו סדנת הכנת גלידה בזום לילדים שנשארו בבית.

במסגרת השגרה החדשה הילדים הרבה יותר שותפים למה שקורה בבית כולל הכנת אוכל וניקיון. זמן מסך אנחנו עדיין מגבילים. אין ספק שכשהייתה למידה מסודרת מרחוק, היה הרבה יותר קל.

זמן יצירה (צילום: אלבום פרטי)

אימצתם הרגלים חדשים במהלך תקופת הבידוד?

אנחנו עושים עכשיו הכל במו ידנו ולא קונים שום דבר: לחם, עוגות, פיצות, קרפים. ויש את העניין של לחיות את הרגע. הילדים יוצאים למרפסת ופשוט יושבים שם. נהנים מהקצב האיטי ואחד מהשני. לא חושבת שעשו את זה קודם.

מכינים גלידה (צילום: אלבום פרטי)

מהם האתגרים הכי גדולים שאתם נדרשים אליהם בתקופה הזאת?

לי בתור אמא הכי מאתגר כשלילדים שלי קשה. ואחרי שהם כבר התמודדו עם הפחדים והמחלה שלי בשנים האחרונות, עכשיו הם נאלצים להתמודד גם עם הקורונה והסגר. אני מזכירה לעצמי שגם מתוך כאב וסבל גדלים, ושאולי הם יוכלו לקחת מזה גם דברים טובים כמו להעריך את החיים ואת הדברים הפשוטים.

איך התחושה עכשיו כשכמעט כולם חזרו לשגרה?

זה יותר קשה, גם עבור הילדים. כשכולם היו בסגר ובית הספר הגיע אלינו הביתה, הייתה תחושה של יחד, ושנצליח לנצח את הדבר הזה. עכשיו התחושה היא שהמשבר לא מנוהל ושבעיקר אין התייחסות לאוכלוסיות בסיכון. לא מדברים על זה, זה לא מעניין, אנשים מרגישים שהם חסינים בפני הקורונה וזהו. המסעדות, החופים, הברים מפוצצים ומאתנו מצפים להסתגר בתוך הבתים שלנו. יש תחושת חוסר ודאות גדולה מאוד ושאנחנו שקופים לגמרי.

דורית ובניה בטיול בשכונה (צילום: אלבום פרטי) 

איך את מתמודדת?

אני משתדלת לעשות חצי שעה ספורט כל יום בבית, מנגנת בגיטרה, עורכת פיקניק במרפסת. אני אומרת לעצמי שמתישהו זה ייגמר, הדבר הזה ושהשהות המשותפת הזאת לא תחזור על עצמה אז צריך להפיק ממנה את הדברים הטובים.

אני מנסה להכניס דברים קטנים וטובים לשגרה: ערב קרפים, ערב קולנוע. ובכל זאת, זה לא תמיד מצליח ויש לי רגעים קשים של ייאוש.

בנוסף לקורונה אני סוחבת את החבילה של הסרטן. כשיצאתי לעבוד והייתי בתנועה, זה איכשהו היה קל יותר. ההתמודדות מהבית קשה יותר.

טיפים למשפחות במצב דומה?

הדבר הכי חשוב הוא להוריד את רמת החרדה כי המצב הנוכחי באמת מעלה חרדה מאוד גדולה. הדרך היחידה לעשות את זה היא לחיות את ההווה, לשחרר, לקבל את זה שזאת פנדמיה, אין לנו שליטה על מה שקורה, ועל מתי ואם יהיה חיסון. הדרך היחידה להתמודד עם משבר היא לשחרר שליטה. אני ממליצה מאוד לא להסס לפנות לעזרה מקצועית, אם צריך.

טיפ נוסף הוא להתייחס לתקופה הזאת כאל אתגר והזדמנות. אתגר, זה ברור למה. והזדמנות – כי נדיר שיש תקופה כזאת שהמשפחה נמצאת בה כל כך הרבה זמן ביחד. לנצל את זה, ליהנות מהדברים הקטנים. לקחת את הגיטרה, לצאת למרפסת וליהנות מרבע שעה של נגינה לפני השינה. לא לחכות בקוצר רוח למתי זה יסתיים. קבלה, לא מאבק. זה מה שלמדתי גם מהסרטן.

לירן (צילום: אלבום פרטי) 

לירן באומה, 45, אם לחמישה ילדים בני 17.5, 15, 13 ותאומים בני שבע מהיישוב הקהילתי בחרמש מתמודדת עם גידול סרטני כרוני בראש מאז 2011. המשפחה מצויה בבידוד מאז חודש מרץ.

איך נראית השגרה החדשה שלכם?

לא פשוטה, ומלאה בהרבה ריבים, תסכולים ופיצוצים. הילדים שלי אוהבים את בית הספר ומתחננים לחזור לשם. הם רגילים להוציא המון אנרגיה, להיות בחוץ, לשחק ולרוץ. כל זה לא קורה עכשיו בכלל כי לא יוצאים מהבית.

מצד שני, כן הצלחנו לייצר שגרת לימודים ואני גאה לספר שהילדים אפילו עוברים בהישגים הלימודיים את התלמידים בבית הספר. הילדה הצעירה שלי רק בכיתה א' וכבר כותבת שוטף ואחיה התאום סיים את חוברת החשבון שלו ואני מעסיקה אותו בתרגילים שאני ממציאה עבורו. הגדולים עוזרים לקטנים והקשר בין הילדים מאוד חזק ומיוחד.

אימצתם הרגלים חדשים במהלך תקופת הבידוד?

הבנים הגדולים שלי התחילו ללמוד לבשל, ובכל ערב בעלי מבלה עם הילדים הצעירים בבריכה הביתית שיש לנו כאן. כשהכול התחיל, קניתי משקולות ואביזרים כי הייתי חייבת למצוא פתרון לאדרנלין של הילדים. עוד פתרון יצירתי לחוסר היכולת שלנו להסתובב בחוץ: הקמנו לילדים אוהל בחצר, פיזרנו שם משחקים, והם עושים שם קמפינג. העובדה שיש לנו מרחב בבית ומחוצה לו מאוד מקלה עלינו. מבחינת זמן מסך, מחשבים וטלפון – בעבר אסור היה יותר משעה ביום אבל עכשיו אני משחררת.

מהם האתגרים הכי גדולים שאתם נדרשים אליהם בתקופה הזאת?

התמודדות עם תחושת ה'לבד', כי אנשים לא מבינים כמה זה מסוכן. יצאתי פעם אחת לקופת החולים וראיתי אנשים ואפילו שוטרים שמסתובבים בלי מסיכות. איך הם יכולים לאכוף את ההנחיות אם הם עצמם לא מיישמים אותן?

אתגר נוסף הוא בית הספר: לבן הגדול שלי יש מתכונת במתמטיקה, ביקשתי מהם 'תעשו מבחן וירטואלי' אבל אין שיתוף פעולה ממשרד החינוך. הבטיחו גם להמשיך עם שיעורי הזום לילדים שנשארים בבית וזה לא קורה.

ולבסוף, ענייני הלוגיסטיקה – אחד האתגרים הכי גדולים הוא שעכשיו אנחנו צריכים לסמוך על חסדם של אחרים. אנחנו גרים ביישוב מבודד יחסית, ועל אף שאת הקניות אני עושה אונליין, מישהו עדיין צריך לאסוף אותן כי הרשתות לא מוציאות משלוחים לכאן.

איך התחושה עכשיו כשכמעט כולם חזרו לשגרה?

מאוד מתסכלת. חברים אומרים לילדים 'הולכים לעיר, הולכים לים' ולכי תסבירי להם שזה מסוכן. השבוע היתה הדבקה בבית הספר של הילדים ורק אז הם הבינו כמה הסכנה מוחשית והתנצלו על הצעקות והתסכולים שהוציאו. אני מבינה אותם: קשה להיות נעולים ממרץ ועד עכשיו, במיוחד כשכל העולם משדר נורמטיביות וכאילו 'עבדו עלינו' אבל אני יודעת שהסכנה עדיין מאוד ברורה.

איך את מתמודדת?

בהתחלה הייתי חזקה וסבלנית. עכשיו אני בעיקר בוכה הרבה בלילה. תחושת האשמה היא קשה, כי אומרת לעצמי 'בגללי הילדים במעצר ומפספסים את החיים'. אפילו לצאת ולנשום קצת אוויר הם לא יכולים.

טיפים למשפחות במצב דומה?

להשתמש בהרבה הומור, למצוא דרכים להוציא אגרסיות,  אני למשל רכשתי שק אגרוף לצורך העניין, לנסות לייצר שגרה חדשה בבית, לשחרר חוקים ולהנמיך ציפיות.

חשוב לזכור שעל אף הקשיים זה זמן מעולה לחיבור משפחתי, לדברים שאולי פחות עושים בשגרה כמו הרכבה משותפת של פאזלים גדולים, ציור, אוריגמי. ולבסוף, חשוב להסביר לילדים כל הזמן למה עושים את הדברים כפי שעושים אותם. ילדים הם לא טיפשים, וכשמסבירים להם את ההיגיון מאחורי ההחלטות וההתנהלות, הכל הרבה יותר פשוט.

שירי ובתה - הקטנה מבין שישה (צילום: אלבום פרטי) 

שירי ווייב, בת 39 מדרום תל אביב, מנהלת חשבונות ואמא לשישה ילדים בני 12, 9,  8, 6, 2.5 ובת ארבעה חודשים. ווייב היא מושתלת כליה מזה 19 שנה, והמשפחה מצויה בבידוד מאז חודש מרץ.

איך נראית השגרה החדשה שלכם?

בדיוק סיימתי חופשת לידה וכרגע בגלל המצב אני עובדת מהבית. כדי לשמור על ריכוז אני מתחילה לעבוד ממש מוקדם כשילדים עדיין ישנים, ומעירה אותם רק בשעות הבוקר המאוחרות. הם אוכלים, לומדים, משחקים במחשב ורבים הרבה (צוחקת). אני בקשר יומיומי עם בית הספר וכל יום יודעת מה כל כיתה עשתה. הגדול שבכיתה ו' עוזר לזה שבכיתה ב', הוא בתורו עוזר לאחיו שעולה לכיתה א' ואני עובדת עם זה שבכיתה ג'. יצרנו מעגל כזה שבו כל אחד עוזר לשני. השגרה הקודמת שלנו היתה מרתון ועכשיו הכל יותר איטי.

השגרה החדשה: מבשלים ביחד (צילום: אלבום פרטי)

מהם האתגרים הכי גדולים שאתם נדרשים אליהם בתקופה הזאת?

להתמודד יום יום עם הלימודים, לוודא שהשיעורים נעשים, כשאת לא מורה ולא גננת ועושה את זה במקביל - זה סוחט ומאתגר. כך גם להתמודד עם אמירות כמו 'אמא תחזירי אותי לבית הספר, אני לא רוצה יותר ללמוד בבית'. להשאיר ילד בן 12 בבית בזמן שכל החברים שלו מסתובבים בשכונה והוא כבר במצוקה כתוצאה מהסיטואציה – זה סופר מאתגר.

אני מנסה להסביר, אומרת להם 'אמא שלכם בסיכון', משתדלת לפנק כמה שאפשר. בעלי קנה אופנוע שטח ולוקח את הגדול לטיולים לבד. התחלתי לאחרונה לאפשר לו גם לפגוש חבר לפגישה קצרה, פעם בשבוע, בפארק מרחוק ועם מסיכות.

איך התחושה עכשיו כשכמעט כולם חזרו לשגרה?

בהתחלה היה לי קשה עם זה אבל אז הבנתי שאין מה לעשות, אני בקבוצת סיכון ואני צריכה לשמור על הקן שלי. הילדים שלי צריכים אמא בריאה, אז עדיף שיפסידו חודשיים מהחיים. עכשיו אני אשב איתם על הלימודים, ולגבי ספטמבר – מקווה שעד אז אנחנו נדע יותר על המחלה.

ואיך את מתמודדת?

מאוד קשה לי ואין ספק שהחרדות התעצמו מאוד בתקופה האחרונה, זה ממש משבר. אם לפני כן חששתי ברמה של 50 אחוז, עכשיו אני על 200. כדי להתמודד עם ההצפה הזאת, וגם עם האתגר מול הילדים אני נעזרת בטיפול רגשי.

טיפים למשפחות במצב דומה?

לקחת אוויר, להסתכל חיובי וקדימה. מי שלא אופטימי יכול לאבד את השפיות. לחשוב  על כך שזה חייב להיגמר מתישהו ולראות את האור בקצה המנהרה. להסתכל רק על היתרונות, לא על החסרונות. נכון, עצרנו את החיים שלנו אבל אני עובדת, הילדים שלי לומדים, אנחנו בריאים כולנו – זה כבר יתרון.

לייצר שגרה חדשה ולקבל אותה בהשלמה: החרדה מתעצמת כשלא מקבלים את המצב. בתוך השגרה החדשה, בין העבודה והבית הצלחתי לסיים עוד קורס בתואר (בניהול) באוניברסיטה הפתוחה. זה היה הקורס הכי קשה עד כה ומוכיח לי שלמרות הכל הצלחתי לייצר שגרה בריאה.

והכי חשוב לערב את הילדים, להסביר ולשתף. ברגע שעושים את זה - גם הם לוקחים אחריות. ילד שיודע שאמא שלו בסיכון, נשמר יותר כי יש היגיון מאחורי ההתנהלות. וכמובן – להיות בזה יחד. אצלנו ה'יחד' עוזר מאוד לשמור אחד על השני. הלכידות הזאת טובה לנו.