הרקע לפיתוח התרופה הינו מחקר משנות התשעים, שנערך ע"י קבוצה באוניברסיטת סטוני ברוק. קבוצה זו זיהתה תעלת נתרן (PN1/Nav-1.7) המעורבת בהעברת גירוי הכאב. לדברי סימון הלגואה, פרופסור לנוירוביולוגיה התנהגותית באוניברסיטת סטוני ברוק, מדובר על שינוי תפיסתי בניהול הטיפול בכאב. ההשערה, שפיתוח תרופה החוסמת באופן ספציפי תעלת סידן זו, בולמת מהעצבים הפריפריים המעורבים בהולכת גירוי הכאב, להעבירו למרכזים גבוהים במוח.

תרופה זו אינה גורמת לתופעות הלוואי הנגרמות על ידי תרופות המיועדות לשיכוך כאב חזק שלהן השפעה מרכזית כמו אפיואידים. המורפין שהינו נציג התרפות האופיואידיות, פועל על רצפטורים ספציפיים במוח, ומעבר להיותו משכך כאב עלול לגרום להשפעות שונות שאינן קשורות לכאב כמו שינוי במצב ההכרה, ירידה ביכולת השיפוט ופיתוח תלות.

למעשה, מערכת העצבים המרכזית אינה מושפעת מנטילת תרופה זו, ניתן להשתמש בה להפחתת כאב ממקור סרטני, ארטריטיס, מיגרנה, כאב ממקור שריר, כאב ממקור גרמי וממקורות רבים אחרים.

התרופה אמורה להופיע בשתי הגשות: למתן פומי ובמשחה לשימוש מקומי, וכרגע  נמצאת בשלב הראשון של הניסוי הקליני בארה"ב.
 

http://www.nutritionreview.org/wp/2011/02/powerful-new-painkiller/