"תתחילו בלעדי, אני לא מוצאת חניה" כתבתי בקבוצת הווטסאפ. תוך כדי שאני תרה במבטי ומקווה שאולי בכל זאת מישהו יצא. המשכתי להסתובב, ניסיתי להתרחק קצת, ושוב להתקרב. וגם ניסיתי לעצור ולהמתין קצת ועדיין לא מצאתי. חשבתי לוותר ולחזור תוך כדי שאני נשבעת לעצמי שבפעם הבאה אעלה לרכבת או אגיע באוטובוס. העיקר לא לחפש שוב חניה. חשבתי עד כמה יכול להיות טיפשי להגיע למסיבת חנוכה בלב תל אביב ברכב.

גשם החל לרדת, יש נטייה לגשם להופיע מתי שהכי פחות מתאים לו להופיע. לא מפתיע  שהרגשתי שגם הטבע עכשיו מחליט להתייצב לו נגדי.דוממתי את המנוע והקשבתי לרדיו תוך כדי שאני מסובבת את הגלגל הקטן של התחנות, נעמדתי לי בצד כדי לא להפריע לתנועה ברחוב הצר והמתנתי.

"החג נקרא חנוכה כי המכבים חנו בכ"ה בחודש כסליו". הקול של המורה מכיתה ג' צלצל עכשיו בראשי, מוזר שהוא נותר שם כל כך מדויק אחרי כל כך הרבה שנים.

"כן", התחלתי לחייך לעצמי, "הלוואי והמכבים היו משאירים  גם לי מקום קטן כדי לחנות בו עכשיו". הבטתי בטיפות הגשם המחליקות להן על השמשה ובהשתקפויות הצבעוניות של פנסי הרחוב. ניסיתי לחשוב תוך כדי, על המשמעות של "לחפש חניה" ועל המשמעות של "למצוא חניה", ועל מה מתרחש בתוכנו כאשר אנחנו "חונים". חשבתי על התקופה הקשה הזאת שלא נגמרת.

היה נדמה לי שכבר ניסינו את כל הדרכים, וכבר חלמנו על כל הניסים, וגם המשכנו לקוות את כל התקוות. הרגיש לי שהחג הזה הגיע כדי לאפשר לנו לחפש בתוכנו את החניה שאנו כל כך זקוקים לה כדי להטען בכוחות חדשים. כוחות שיעזרו לנו להמשיך.

ברדיו התנגן השיר "באנו חושך לגרש" ואני חשבתי על העוצמה הנצחית הקיימת בשיר הזה.יש רגעים קטנים שכאלה, בהם נדמה שהדברים המטרידים אותנו נפתרים להם מאליהם. כמו הגשם שהפסיק פתאום לרדת, וגם החניה שהתפנתה כמו בהזמנה מראש. "אני מיד מגיעה" כתבתי בקבוצת הווטסאפ ולקחתי את מגש הסופגניות הממולאות בריבה מתוקה.

מאחלת לכולנו חג חנוכה שמח. מי ייתן וכולנו נצליח לחנות מעט כדי להתמלא בכוחות חדשים.

בתקווה רבה שחטופנו יחזרו בשלום לבתיהם.

יוֹסֵף בַּכֶּלֶא – שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה,

וּבְרֶגַע אֶחָד – הַכֹּל הִשְׁתַּנָּה.

.

פַּרְעֹה מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ – לְפָרֵשׁ אֶת חֲלוֹמוֹ,

וְכָל כָּךְ מִתְפַּעֵל – שֶׁנּוֹתֵן לוֹ לְנַהֵל אֶת הַמְּדִינָה בִּמְקוֹמוֹ.

רֶגַע לִפְנֵי – יוֹסֵף חָשַׁב שֶׁהָעוֹלָם שָׁכַח מִקִּיּוּמוֹ,

וְרֶגַע אַחֲרֵי – הוּא מְנַהֵל אִימְפֶּרְיָה עוֹלָמִית בְּעַצְמוֹ.

.

יוֹסֵף הִסְבִּיר לְפַּרְעֹה – שֶׁהַחַיִּים הֵם גַּלְגַּל,

אַךְ הָאָדָם לְהִתְמוֹדֵד אִיתָּם – מְסֻוגָּל,

אִם הוּא מִתְכּוֹנֵן – לְכָךְ שֶׁיַּגִּיעַ עוֹד גַּל.

.

בִּזְמַן שֶׁאַתָּה לְמַעְלָה – תִּתְכּוֹנֵן לַלֶּמַטָּה,

זֶה מַגְנִיב – שֶׁיֵּשׁ לְךָ עַכְשָׁיו יַאכְטָה,

אַךְ מָחָר יָכוֹל לִהְיוֹת – שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְךָ כֶּסֶף לְפַּסְטָה.

בִּמְקוֹם לְבַזְבֵּז אֶת הַכֶּסֶף – בְּאוֹפֶן חֲסַר שְׁלִיטָה,

תַּחֲסוֹךְ – לְיָמִים שֶׁבָּהֶם תִּצְטָרֵךְ כֹּל פְּרוּטָה.

.

לֹא רַק כַּלְכָּלִית – גַּם נַפְשִׁית,

יַגִּיעוּ יָמִים – שֶׁל סְעָרָה רִגְשִׁית,

וְאִם רַק תִּלְמַד – מִ"בְּרֵאשִׁית",

יִהְיוּ לְךָ אֶת הַכֵּלִים – אֶת "סִירָתְךָ" לְהָשִׁיט.

.

יֵשׁ לְךָ זְמַן פָּנוּי? – תַּשְׁקִיעַ אוֹתוֹ בְּעַצְמֶךָ,

יוֹם יָבוֹא – וְזֶה יִשְׁתַּלֵּם לְךָ.

תְּטַהֵר אֶת מַחְשַׁבְתְּךָ,

תְּחַזֵּק אֶת אֱמוּנָתְךָ,

תְּשַׁפֵּר תָּמִיד – אֶת גִּישָׁתְךָ.

תַּעֲשִׁיר אֶת יְדִיעוֹתֶיךָ וְחוֹכְמָתְךָ,

וְיַגִּיעַ הַיּוֹם – שֶׁבּוֹ תֵּהָנֶה מִפֵּירוֹת עֲמָלְךָ.

.

כִּי אַחֲרֵי הַשֶּׁפַע – מַגִּיעַ הָרָעָב,

אַחֲרֵי תְּקוּפַת שָׁלוֹם – מַגִּיעַ הַקְּרָב.

וְזֶה יִכְאַב – יוֹתֵר מֵעֲקִיצַת עַקְרָב,

אַךְ אִם תִּתְכּוֹנֵן לְכָךְ – הָעוֹלָם הַפְּנִימִי שֶׁלְּךָ לֹא יֶחְרַב.

.

.

בְּמַסַּע נֶפֶשׁ קוֹגְנִיטִיבִי – תּוֹהֶה לְעַצְמוֹ אִינְטְרוֹסֶפְּקֶטְפוֹבִי,

מִבֵּין שְׁלַל מַחְשֵׁבוֹתָיו – מָה אוֹבְּיֶיקְטִיבִי, מָה סוּבְּיֶיקְטִיבִי וּמָה בִּכְלָל פִיקְטִיבִי?

.

.

וְאוּלַי זֶה הַמֶּסֶר הָעִיקָּרִי בַּפָּרָשָׁה?

שֶׁתַּגִּיעַ תְּקוּפָה קָשָׁה,

שֶׁנַּגִּיעַ לְמַצָּב שֶׁל חֻולְשָׁה.

שֶׁתִּהְיֶה שְׁלִילִית כֹּל כָּךְ – הַהַרְגָּשָׁה,

וְהַתִּקְוָוה תִּהְיֶה קְלוּשָׁה.

אַךְ אִם נִתְכּוֹנֵן מֵרֹאשׁ – וּנְשַׁנֶּה אֶת הַגִּישָׁה,

גַּם בָּאוֹקְיָינוֹס שֶׁל צָרוֹת – נִמְצָא אֶת הַיַּבָּשָׁה.

מוזר לי שגדלתי בשנה. עכשיו אני קרובה יותר לגיל 50 מלגיל אפס.

התוכניות ליום ההולדת התבטלו כי עדיין חולים אצלי במשפחה, אולי נעשה משהו קטן בערב ונהיה כולנו עם מסיכות ומרוחקים, למרות שהיה ממש צריך לריב עם סבתא שלי כדי שתסכים לבוא אפילו למשהו קטן וקצר כי היא מפחדת להידבק, ועדיין הם על הפנים ואבא שלי מצבו מחמיר אפילו וזה מבאס. גם לי התחיל לכאוב הגרון ונהיה לי צינון..

נו מה יכולתי לצפות.. אפילו לא עשינו הדלקת נרות

נראה מה החיים יזמנו איתם בשנה הבאה, מקווה שהפעם היא תתחיל ברגל ימין

שלום לכולם אני יעלה בת 45, פיטרו אותי מהעבודה ואני במחלקה סגורה, אין לי כח לחיים ורוצה להתאבד , בא לי להאשים אתכם בצרות שלי

אנשים חושבים שאני מנסה להתרברב וזה לא נכון, יש אהבת אמת בלבי ואני אדם מעניין ורוחני שחשוב לו לתת אהבה ולהתעניין. אני פשוט פילוסוף ואמן ולכן אני שונה. פוחדים לדבר אתי כי אני עושה דברים מאיימים כי היו תוקפניים אלי בחיים כי העולם חומרני מדי.

טוב רע לא יודעת מה ...יש לי משהו מוזר ממש

כשאני מרגישה טוב לא טוב לי 

זה מן שקט מפחיד כזה אני כל הזמן חושבת מה לא בסדר מה יבא אחכ מחכה שמשהו רע יקרה 

ואולי בעיקר מפחדת להתאכזב 

אני בזמן האחרון בתקופה מאוד גרועה בשבילי, בקושי יוצא מהבית ובקושי מתקשר עם חברים ומשפחה

אבל משהו אחד שנותן לי כוח להמשיך זה להקה שהצטרפתי אליה לאחרונה, שאנחנו עובדים טוב ביחד והצפיה שנגיע לשלב של הופעות נותן לי רצון לא לוותר עדיין. המחשבות עדיין נשארות, ורוב מוחלט של הימים נגמרים בהתלבטות מחדש על אם להמשיך להתקדם, בצורה שלמרות שיש לי משהו שציפיתי אליו המון זמן ושנותן לי כוח, זה לא מספיק "לתקן" את החיים שלי

אז יש לי דכאון כבר הרבה שנים דכאון עמיד התחלתי טיפול והפסיק ולי  אותו חוץ מהכדורים שאני לוקחת התחלתי עכשיו טיפול אחר אני כעסתי מאוד על הרופא שהפסיק לי את הטיפול וחשבתי שכשאתחיל משהו חדש יהיה בסדר אבל לא ממש אני מרגישה שויתרתי שכל החיים אני נלחמת אבל אני כבר בחרתי אני לא רוצה בחיים האלה 

התאמצתי לא לישון צהריים אתמול ודחיתי שינה עד אחרי שמונה אבל אני בכל זאת ערה מוקדם. מי אני להתלונן זכיתי ליותר מחמש שעות שינה אבל אני כן מתלוננת. לקטר זה לשחרר קיטור שמניע את הקטר. נשאר לי להחליט מה לעשות הלאה. בינתיים אנסה לקרוא ולאו דווקא לאת לסלון ולטלוויזיה. רומא לא נבנית ביום. לילה טוב.