לפעמים אנחנו נמשכים לגדול, לדברים שאין בשליטתנו, למלחמות, לחטופים,לאופוריית הניצחון או אולי ליאוש המלחמה אבל אנחנו שוכחים את הקטן.

את הרגעי, את הניצחון הפרטי הקטן כשהצלחנו ללהתעורר אחרי לילה רווי שינה, או אולי לחילופין אחרי העצב והיאוש אחרי בדידות פרטית שלא מופיעה בשום כותרות העיתונים ולא מקבלת עשרות אלפי לייקים בשום עמוד אינסטגרם

והדיסוננס הבלתי אפשרי הזה בין השינויים הגדולים שמעלים או מורידים אימפריות לבין הקושי בלימודים או בעבודה או עם החבר או בת הזוג, הרי זה באמת כמעט בלתי אפשרי.

לא, אני לא מבקש להתעלם מהדברים הגדולים, אבל אני כן זוכר שעל רובם אין לנו שליטה ולכן חשוב לנו לחפש את האיזון הנכון בין הפרטי לציבורי, בין הדאגה הפרטית לשלומנו הגופני והנפשי לבין האימפריות שעולות או נופלות לאט.

את הפוסט הזה אני כותב בהשראת הפודקאסט על שירו של דן תורן שנפטר לפני חצי שנה

אימפריות נופלות לאט

מעבר מהוראות מתמטיקה לתרפיה במוזיקה -

אני ממש מפחדת לעשות את השינוי... כבר טלפנתי וביררתי הכל על המכינות, הקיץ שלי הולך להיות עמוס... אבא שלי יותר מקבל את ההחלטה אבל מפחדת לעשות טעות. מפחדת מאיך שיגיבו בביה"ס. המטפלת לא בעד כי היא חושבת שזו בריחה ורוצה שאמשיך לעבור תהליך בחינוך. אבל אני לא מסכימה איתה וחשבתי ללכת לפסיכולוגית תעסוקתית

מקווה שאצליח להחליט את ההחלטה הנכונה

מיציתי את הזכויות לשיחות טלפון וגם נפרדתי משיחה בצ׳ט בניסיון להסדיר את העיניינים עם בעלי שלא הצליח. אני שוב רותחת לא פחות מקודם. טוב שבין לבין כשנרגעתי כשהוא לא היה בבית הצלחתי טיפה לתפקד להספיק כמה דברים שגם לי וגם לו חשובים. מין הסתם לא קבלתי שום חיזוק על הפעילויות האלה אבל בטוח הייתי שומעת ביקורת לולא לא הייתי עושה אותם. חשה מאוד לבד כרגע. במיוחד בשבת אין לי לאן לפנות. יש לי כמה אופציות לפני הדבר הנכון לעשות ועוד כמה שניהם הייתי מתאמצת לבחור את הרע במיעוטו. הכי כואב וקשה שאין לי יכולת להשפיע על בעלי לשפר את התייחסות כלפי. לפחות לא בכוח. הוא כרגע עוד. קידוש ובכלל לא בא לי להצטרף אליו. אני כל כך כועסת לא סומכת על עצמי להתקרב אליו בלי לנסות לפגוע בו פיזית. עדשיעבור לי עדיף שאמשיך לשמור מרחק אפילו אם יהיה מדובר בי וויתור על ארוחת ערב. תודה על הבמה לפרוק שבגדול לא ניתנה לי לא בצ׳ט וגם לא בטלפון. 

בעצם, יותר מתסכל לכתוב את כל התסכול, אז נראה לי שאני פשוט אבלע אותו לתוך עצמי. גם ככה זה לא יועיל לי לפרוק שום דבר אצור כי למדתי שכך או אחרת, דעתי לא באמת מעניינת אף אחד וגם לא תועיל לי בכלום, אולי רק תזיק יותר.

אני בשנת שירות בתנועת נוער בעיר בעוטף עזה.

יש לי קראש כבר חודשיים על מישהי בקומונה של תנועת נוער אחרת בעיר קרובה בעוטף, שהשבט פעילות שלה הוא העיר של הקומונה שלי, והסניף פעילות שלי נמצא בעיר של הקומונה שלה.

ראיתי אותה כבר פעמיים בירידי גיוסים ולא יכולתי לעשות כלום. גם קפאתי, וגם לא יכולתי מבחינת הסיטואציה. הורג אותי שאני מחכה לגורל ולא עושה כלום, מבזבז זמן. אמנם יש לי את מספר הטלפון שלה (שראיתי דרך העמוד אינסטגרם של שבט הבית שלה שפירסמו אותו כשהייתה אחראית על משהו) ואת הכתובת של הקומונה שלה (כי היינו צריכים לאסוף מהם מפתחות לאירוע כל שהוא), אבל לא אשלח לה הודעה ולא אגיע אליה לקומונה משום מקום, אני ממש לא רוצה לעבור את הגבול / לגרום לה תחושת הטרדה / שהאינטרקציה הראשונה בנינו תהיה אינטרנטית.

אני לא יודע מה לעשות וזה גורם לי להרגיש חוסר אונים נוראי

יותר מכל אני עסוקה בכאב בטן. לאחת שאיחלה לי שארגיש  יותר טוב שלחתי אי מייל בה פרטתי את המשימות שלפני, לשנייה שאני איתה מדברת בטלפון גם כתבתי. לאו דווקא מצפה לתשובה בשעות הקרובות. בגדול נופל עלי לשפר את תחושתי. מבינה שמילוי ציפיות של בעלי דווקא יעזור לשתינו. לצערי תחושות ״דווקא״ עוד חוגגים לי בראש. איכשהו בא לי במכוון להרגיש אותו כאילו מרצון שהוא יסבול לא פחות ממשאני סובלת. אפילו אם זה כן היה עוזר לי - צפוי שלא- זה לא הדבר הנכון לעשות. ברגעים שפויים, אני יודעת שאחרי ״לבחור בחיים״ הבא בתור הוא ״לעשות את הדבר הנכון״  אם אני כנה הדבר. ראשון ברשימה ההיא הוא לעשות סדר - לפחות לפנות את השולחן. יכול להתראות שיש עוד פעילויות שיעזרו למצוא את הכוח ויותר מכוח הנכונות לעשות את משדרוש - כביוכול לצאת מ״מקומי הנוח״ נכון לעכשיו להמשיך לשכב במיטה. דברים שיכולים לעזור לי הם להתקלח, לבדוק לי סוכר. לשתות ולאכול - אפילו אם אצטרך לבד לארגן לי שתייה ואוכל. בין לי בין לא יזיק אם אצליח לסלוח לעצמי על השטויות שעשיתי אתמול. לזכור שהיום יום חדש. תודה על ההקשבה. כל טוב לכם. 

כאב פיזי - מפרק וכף היד, גב אמצעי ימין.

חשש מזה 

מעבדת את הזמנים

לא היתה רוטינת ערב היום. 

חושבת על אנשים 

חוששת שילעגו לי

נמשכת לציפייה להתאשר 

חבר נפל ליאוש

ניסיתי להרים, בסוף זרמתי עם הדיכאון

אין מה להעמיד פנים אבל גם הטוטליות שלו היא כוח ואחריות. זה קשה

מחר רוצריכה (מילה חדשה מעכשיו) לבדוק אם אני יכולה לקבל החזר על קורס שנרשמתי אליו כי ראיתי מסגרת שנראת יותר מתאימה.

פיצוץ של רעיונות במוח בהילוך איטי. זה יפה. ובאלי לחלוק, האם אני רוכשת כלים בכדי לבטא אותם? 

להסגר על מקום לינה גם.

לזרום עם מה שקורה. 

לאחוז בעוגן . 

לבחור לאהוב 

להשאיר את הסקרנות במקומה, 

שמא תהרוג אותי 

חוץ מזה? 

ומה בפנים? 

אותו מסלול, כיוון נגדי.

זמן יחסי

יש לי פוטנציאל 

וסיכוי להנצל 

יש לי מסכות וקהל 

מה כבר אפשר לעשות עם זה 

תודה

האמת שהתפלאתי שהצלחת להחזיק מעמד עד עכשיו. אין לי כוונה כרגע לדווח עליך או לכתוב עליך דברים לא יפים. אני יודע שזה חזק ממך וכל עוד אשאר עם היוזר הזה אז אתה תחזור להטריד אותי, לא משנה כמה חזק תנסה אתה לא תצליח לשכוח אותי. אני לא כועס אבל בטח שלא אכתוב לך במייל. יש מצב שאני יחליף יוזר בימים הקרובים, ניראה.

ובפעם האחרונה, אני לא מיכאל ומעולם לא הייתי מיכאל, כל החיים הייתי גיא. אני גם לא בעניין של בנים. אגב הכרתי מישהי מדהימה, עד כדי כך מדהימה שכל יום מחדש אני מתפלא שהיא נשארת איתי. היום יצאנו למועדון, אני שתיתי בירה והיא התחילה לרקוד, מאושרת וכולם הסתכלו עליה מהופנטים. עכשיו היא לידי במיטה עם חיוך אוהב ולא מפריע לה בכלל שאני בדיכאון.

לילה טוב

אבל יש לי הרבה עבור מה להודות. לא ענו בער״ן בצ׳ט. צופה קצת בטלוויזיה, אכלתי ואואטוטו אגש שוב למיטה. 

היי לכולן ולכולם - זאת הזמנה חמימה ממני,

מתחילה בלספר קצת על עצמי:

אני בת 65 מחיפה. ובתוכי נעה מגיל 3 עד גיל 90 (תלוי מצב רוח(:

אני אשה נעימה בדרך כלל, כשאני בטוב אני אוהבת לשיר ולנגן, לשוחח שיחות עומק, להקשיב מכל הלב ולשתף ולהיות זו בשביל זו, לשחות בבריכה, לשכב על הדשא, ללכת לגינה הקהילתית, לטייל על חוף הים, לשחק משחקים שטותיים, לספר בדיחות דביליות (יש לי סטוק קטן) לבשל ביחד, לאכול ביחד, ללכת לסרט טוב בסינמטק, לשבת בבית קפה ועוד ועוד. אוהבת לעזור ולתמוך כשיש לי כוחות. קצת מתנדבת. עוסקת בתחום שהוא ממחוזות הרוח והרגש.

אני מתמודדת עם פוסט טראומה מורכבת הרבה שנים, לוקחת אחריות, עובדת על עצמי ומטפלת בעצמי, הייתי כבר במצב לא רע עד המלחמה האחרונה ובמיוחד החודשים האחרונים שלקחו אותי לאחור. אין לי משפחה, אין לי קהילה שאני משתייכת אליה, יש לי כמה חברים טובים אבל זה לא מספיק, בטח לא בימים אלה, שאני מתמודדת עם התקפי חרדה ומלא רגעים קשים.

בחודשים האחרונים היה פה מאוד מאוד קשה (בחיפה) והטילים תפסו אותי בחוץ והיה גהינום בקיצור. (שעשה לי הרבה פלשבקים לעבר)

אני נאבקת עכשיו על להתאושש, ו...

זאת ההזמנה שלי:

אשמח מאוד להכיר אנשים מתקשרים, רגישים, אמפטיים, אכפתיים... אנשים שאולי קשה להם ורוצים להתרומם ביחד.. לקשרים של תמיכה הדדית, להכיר לאט לאט וליצור ביחדנס, אולי לקשר של אחד על אחד.. אולי להקים איזו קבוצת תמיכה קטנה של כמה אנשים (מיקום בארץ לא ממש עקרוני לי. אם זה יהיה מהאיזור שלי זה יהיה נפלא, אבל תמיד יש טלפון וזום, ואם זה לא בקצוות של הארץ תמיד יש רכבת ואפשר גם להיפגש). אנשים שרוצים לקבל ולתת.

הסיסמה שלי בימים אלה:

"שבור זה לא מקולקל".

~~~~~

אשמח לחזור באישי למי שיכתבו לי כאן בתגובות. או עדיף לכתוב לי באישי.

מקווה לשמוע מכןם, ומזמינה לכתוב לי.

להת,

מופי