האביב בפתח, ופסח מתקרב. הרחובות מתמלאים באור, השמש מלטפת קצת יותר, ויש תחושה של התחדשות באוויר. 

אבל אני יודע, לא לכולנו זה מרגיש ככה. עבור כל אחד מאיתנו שמתמודד קושי נפשי כזה או אחר, העונות לא תמיד משנות את ההרגשה הפנימית. לפעמים, כשהעולם סביבנו זורח, זה רק מבליט עוד יותר את העננים האישיים שלנו.

אז אני רוצה לומר משהו קטן . כן, לך, שקוראת או קורא את זה עכשיו ואולי מרגישה או מרגיש קצת לבד: אתם לא לבד!!!

אפלטון אמר פעם, "תהיה אדיב, כי כל אדם שאתה פוגש, נלחם בקרב שאינך רואה." והקרבות האלו אמיתיים, מתישים, ולעיתים נראים אין-סופיים. אבל כמו שהאביב חוזר בכל שנה, כך גם בתוכך יש ניצוץ שממשיך לבעור, גם אם הוא קטן, גם אם לפעמים הוא כמעט נכבה.

אני לא אגיד לכם שהאביב יפתור הכל, אבל אולי הוא יכול להיות תזכורת:
🌿 שגם אחרי חורף ארוך, הטבע מוצא דרך לפרוח.
☀️ שגם אחרי ימים חשוכים, השמש חוזרת להאיר.
💛 שגם אם קשה עכשיו, זה לא אומר שזה יהיה ככה לנצח.

אלברט קאמי כתב: "באמצע החורף גיליתי שבתוכי יש קיץ בלתי מנוצח." אז גם אם אתם עדיין מרגישים בחורף, תזכרו, האביב הפנימי שלכם עוד שם. אתם לא שבורים, אתם לא תקועים, אתם פשוט בדרך.

אני שולח לכם חיבוק וירטואלי וחיוך אמיתי. ולא לשכוח! כולנו משמעותיים, כולנו ראויים לאור, והעולם טוב יותר בזכות זה שאנחנו כאן.

חג אביב שמח ומלא בתקווה והתחדשות. 💛

לִפְעָמִים אֲנִי מְדַבֵּר - בְּלִי מִלִּים,

בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא מוּבָן - לְאָנָשִׁים רְגִילִים.

הֵם בְּקֹשִׁי מְבִינִים אֶת הַצְּלִילִים,

וּלְפַעֲנֵחַ אֶת הַשְּׁתִיקָה – הֵם פָּשׁוּט לֹא יְכוֹלִים.

.

הַשְּׁתִיקָה אוֹמֶרֶת הָמוֹן,

אַךְ לֹא מוּבֶנֶת – לָהָמוֹן.

הֵם רוֹאִים בָּהּ – שִׁמָּמוֹן,

הֵם לֹא יוֹדְעִים – שֶׁהִיא מַסְתִּירָה מַטְמוֹן.

.

לִפְעָמִים הַשְּׁתִיקָה – מַחֲרִישַׁת אוֹזְנַיִים,

וְחוֹשֶׂפֶת אֶת מָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת בָּעֵינַיִם.

הִיא לֹא סְתָם – מַצָּב בֵּינַיִם,

וְיֵשׁ לָהּ מַשְׁמָעוּת – מְלוֹא חֹפְנַיִם.

.

הַדִּבּוּר מִתְחַלֵּק – לְשָׂפוֹת רַבּוֹת,

מֵאֱנוֹשִׁיּוֹת וְחַיָּתִיּוֹת – וְעַד לָבּוֹט.

וּבְכֹל יוֹם – הַשָּׂפוֹת רַק מִתְרַבּוֹת,

מִמִּגְוַן רָחָב שֶׁל סִבּוֹת.

.

אַךְ כַּמָּה שָׂפוֹת יֵשׁ – לַשְּׁתִיקָה?

לְרֹב הָאֲנָשִׁים – הִיא פָּשׁוּט מְעִיקָה.

הֵם לֹא רוֹאִים – כַּמָּה הִיא עֲמֻקָּה,

וּמְסַלְּקִים אוֹתָהּ – בִּבְדִיחָה לֹא מַצְחִיקָה.

.

הַאִם אוּכַל לְתַקְשֵׁר – לְלֹא הַגְבָּלָה?

שֶׁל צְלִיל, זְמַן - אוֹ מִלָּה?

בְּאֹפֶן שֶׁמּוּבָן – שֶׁהַשְּׁתִיקָה נָעֲלָה,

וְאֶת כֹּל מָה שֶׁנִּסְתַּר – הִיא מְגַלָּה?

.

הַאִם אוּכַל לְתַקְשֵׁר – בְּלִי קוֹל?

וְשֶׁמִּישֶׁהוּ – יָבִין הַכֹּל?

שֶׁלֹּא אֶצְטָרֵךְ לִצְעֹק – בָּרַמְקוֹל?

וְלֹא אֶהְיֶה מֻגְבָּל – לַפְּרוֹטוֹקוֹל?

.

.

בְּמַסַּע נֶפֶשׁ קוֹגְנִיטִיבִי – תּוֹהֶה לְעַצְמוֹ אִינְטְרוֹסֶפְּקֶטְפֹבִי,

מִבֵּין שְׁלַל מַחְשֵׁבוֹתָיו – מָה אוֹבְּיֶקְטִיבִי, מָה סוּבְּיֶקְטִיבִי וּמָה בִּכְלָל פִיקְטִיבִי?

.

.

וְאוּלַי יֵשׁ מִישֶׁהוּ לְמַעְלָה – שֶׁלִּשְׁתִיקָתִי מַקְשִׁיב?

וַאֲנִי זֶה שֶׁלֹּא מֵבִין – אֶת מָה שֶׁהוּא מֵשִׁיב?

חזרתי לתקופה שאני פשוט מרגיש כבוי

אין לי ביום יום תקשורת עם חברים כבר כמעט, ועם המשפחה כבר שנים שאין תקשורת אמיתית

התחלתי לחזור הרבה לאלכוהול, כשאני יוצא עם חברים ולאחרונה שוב לבד, ואני פשוט מרגיש שזה הדבר היחיד שמצליח לגרום לי להרגיש דברים בעוצמה מלאה. אם אני שותה או שאני לגמרי שמח או שאני לגמרי מדוכא, וכבר לא באזור ביניים שאני נמצא בו רוב הזמן שבו הכל פשוט חלש

אני אפילו לא רוצה להתאבד כמו שהייתי רוצה בעבר, אני פשוט רוצה להפסיק להתקיים, ואין לי את האנרגיה או המוטיבציה לחשוב על איך לגרום לזה לקרות, אני פשוט יושב לבדי בחדר שלי רוה היום ולא באמת עושה כלום

אני לא מאמינה לעצמי למילה. לא מאמינה למחשבה. לא מאמינה לחוויה.

שוכבת כל היום מוצפת, לא מרגישה טוב, לבד לבד, התקף בא והולך, אני ישנה ומתעוררת מסיוט או מפחד 

ורק מרגישה אשמה אוכלת אותי, אני חושבת שאני מתקרבנת, שאני שקרנית, שאני סתם מחפשת משהו בלתי מושג שלא יהיה לי לעולם 

אני מטילה ספק בכל משהו שיש לי בראש, בכל חוויה בכל סיפור בהכל הכל הכל 

ושונאת את עצמי על זה בלי סוף. אני חושבת שאני צריכה פשוט להמשיך בחיים ולהפסיק לעשות סיפור מכל דבר קטן שאולי אפילו לא קיים .

למה אני לא מצליחה? כבר כמה שנים אני ככה, לבד לחלוטין, באמת לבד. מבודדת חברתית, סובלת, כואבת לא בריאה בכלל 

גם אם סבלתי בתור ילדה- לפחות יכולתי לחיות את החיים שבחוץ 

הייתה לי משפחה- והרסתי הכל 

היו לי חיים- והרסתי אותם 

הייתי אולי פעם מישהי אולי מדחיקה אולי שותקת או מסתירה סוד אבל חייתי איכשהו את החיים- ועכשיו לא 

למה אי אפשר להתעלם וזהו. להיעלם וזהו 

לא שווה לדבר, לא שווה לתת זמן לעצמי- הזמן רק מחריף את הכל וגורם לי לאבד חלקים מעצמי לא טוב להתעסק בדברים שקרו לי, לא טיפול ולא כלום 

כי הכל קרס לי על הראש ואין לאיפה לברוח, מאוחר מדי

מצטערת שאני ככה פורקת 

תודה  

חתונה אורחים מחו״ל מאחורינו. לחץ הלך ובדידות אפילו ייאוש חוזר. גם שבוע שעבר הרבה בכיתי סוף של עידן אבל היה מלווה בשמחה. למה גם האושר הלך? האם/מתי יחזור?