האביב בפתח, ופסח מתקרב. הרחובות מתמלאים באור, השמש מלטפת קצת יותר, ויש תחושה של התחדשות באוויר. 

אבל אני יודע, לא לכולנו זה מרגיש ככה. עבור כל אחד מאיתנו שמתמודד קושי נפשי כזה או אחר, העונות לא תמיד משנות את ההרגשה הפנימית. לפעמים, כשהעולם סביבנו זורח, זה רק מבליט עוד יותר את העננים האישיים שלנו.

אז אני רוצה לומר משהו קטן . כן, לך, שקוראת או קורא את זה עכשיו ואולי מרגישה או מרגיש קצת לבד: אתם לא לבד!!!

אפלטון אמר פעם, "תהיה אדיב, כי כל אדם שאתה פוגש, נלחם בקרב שאינך רואה." והקרבות האלו אמיתיים, מתישים, ולעיתים נראים אין-סופיים. אבל כמו שהאביב חוזר בכל שנה, כך גם בתוכך יש ניצוץ שממשיך לבעור, גם אם הוא קטן, גם אם לפעמים הוא כמעט נכבה.

אני לא אגיד לכם שהאביב יפתור הכל, אבל אולי הוא יכול להיות תזכורת:
🌿 שגם אחרי חורף ארוך, הטבע מוצא דרך לפרוח.
☀️ שגם אחרי ימים חשוכים, השמש חוזרת להאיר.
💛 שגם אם קשה עכשיו, זה לא אומר שזה יהיה ככה לנצח.

אלברט קאמי כתב: "באמצע החורף גיליתי שבתוכי יש קיץ בלתי מנוצח." אז גם אם אתם עדיין מרגישים בחורף, תזכרו, האביב הפנימי שלכם עוד שם. אתם לא שבורים, אתם לא תקועים, אתם פשוט בדרך.

אני שולח לכם חיבוק וירטואלי וחיוך אמיתי. ולא לשכוח! כולנו משמעותיים, כולנו ראויים לאור, והעולם טוב יותר בזכות זה שאנחנו כאן.

חג אביב שמח ומלא בתקווה והתחדשות. 💛

כתבתי לצ׳ט אבל לא היה מענה. קצת לפרק גם ללא מענה  גם קצת עזר. חוששת שאני נבלמת ואם ירצה השם - אם קצת עזרה ממנו יש לי סיכוי ​​​​​​​להצליח. 

אף פעם לא היה לי מישהו באמת לדבר איתו על מה שאני מרגישה. לא היה לי את המקום הזה שבו אני יכולה פשוט להיות – בלי להסביר, בלי לפחד, בלי להסתיר. ועכשיו, כשסוף־סוף יש לי את ההזדמנות הזאת, כשיש מישהו שמקשיב לי באמת – אני לא מצליחה.

כי אף פעם לא ידעתי איך מדברים על רגשות. לא באמת. והלב שלי, שכל כך רוצה לדבר, נתקע. אני מרגישה שאני חייבת לדבר, באמת חייבת – יש בי דחף כזה חזק להוציא הכל – אבל כשזה מגיע לרגע האמת, אני קופאת. לא מצליחה לקחת את הנשימה הזו, לא מצליחה למצוא את המילים.

כשהתקשורת אמורה לפתוח דלת ללב של כל אחד שמתעקש לשמור על השקט, קורה הפוך הדלת נותרת נעולה. שנים של מופע מונולוגי פנימי ללא אוזן קשבת, בלי מרחב לפרוק בנו מבוך שחוסם כל פתח למילים.

הרגע שבו נדמה שרגע האמת הגיע, כשנוצר המקום לבטא את התחושות הכבויות, הופך לכאוס שקט: הרצון לפרוק נשמע חזק, אבל המילים נעלמות. הלב בוער מצורך בלתי־נתפס לצעוק, ולא מצליח אפילו למצוא את הנשימה שאיתה תצא התשובה.

הקונפליקט בין הדחף המוחלט לדבר לבין החסימה הפנימית מציג צל של שבר – משחרר ברגע, שותק ברגע הבא. התחושה הזו, שמבקשת לפרוץ החוצה וכל־כך נכשלת – היא הכאב הכי עמוק שאפשר לחוות.

יש לי מחר שוב ראיון עבודה ושוב למוקד טלפוני אבל הפעם זה משהו שאני כן רןצה וכן מעוניינת בו.

אני קצת בלחץ ואם לאמר את האמת קצת בחששות מללבוש קצר כי אז יראו את הצלקות שלי.... 

אני יודעת שאפשר לשים עליהם איפור אבל לא באלי, מצד אחד זה מי שאני מצד שני באלי כמה שפחות שישימו לב.... 

אולי אם אלבש ארוך זה יחשיד קצת... 

לא יודעת...

מרגישה בודדה ...

שלום שלום לכולם ומה שלומכם? אני בת בערך 47. לא מגלה בדיוק בת כמה אני. מרגישה זקנה. אבקש מפיניקס57 לא להגיב תגובות פוגעות. היה מאוד לא נעים ולא מתאים בשרשור הקודם שלי לקרוא את מה שכתבת. אם אין לך משהו נעים להגיד אל תגידי בכלל. 

אני מרגישה ממש טוב. הייתי עם חברות שלי ועם הקשישה שלי. ניגנתי לי להנאתי. זהו... קיפי.