אנחנו קהילה עוטפת ומחבקת ומכילה ומכבדת את כל דריה ואנחנו מכבדים את האנונימיות של הפונים כדי לאפשר שיתוף בטוח ומוגן, אך לפעמים באים לפה בני בליעל שכל מטרתם להציק ולהכפיש 
אנחנו, מנהלי הקהילה מנטרים את כל התגובות מוחקים ומסירים כל אחד שמגיע לפה עם כוונה שכזו 
אנא, פנו בפנייה פרטית לכל אחד ממנהלי ער"ן על כל פוסט או תגובה שכזו ואנחנו נדאג להסיר ואף להעביר לרשויות.

שבוע טוב ורגוע 

אז... הלכתי סוף סוף לראות הוסטל וכנראה שאני עוברת ברגע שיתפנה מקום. מאוד קשה לי לקבל את החיים האלה שנכפו עליי עקב מחלתי. כל הזמן מחפשת דרך מילוט או על ידי זה שאני מחפשת עבודה בשוק החופשי או על ידי זה שאני מחפשת לי מגורים לבד, רחווווווק מההורים חה חה. וכל זה במקביל, מה שמדיר מעיניי שינה. 

כל מקום שיש חברה אני מרגישה דחויה 

תחושה מוזרה וכואבת כן שייכת לתקופת בית הספר אבל היא חוזרת שוב ושוב וזה מחייה את זה כל פעם מחדש .

יש משהו בי שאנשים לא רוצים להשקיע בדיבור או בחברות הבחורה הלא מעניינת הלא מושכת חברתי וזה כואב לי. 

יש כאלה שבאים למקום חדש ומתחברים בקלות ואני כל הזמן דחויה  

מה דפוק בי .

בלי תשובות מעליבות. 

אתמול עשינו באיחור את האזכרה של סבא שלי, 9 שנים לזכרו.

עלינו כל המשפחה לאוטו - ההורים, אחותי, סבתא שלי ואני.

במהלך הנסיעה סבתא שלי סיפרה שהיא מדברת עם בחור שהיה מאבטח בבניין הקודם שגרה בו. בגלל הפרשי הגילים והנסיבות שהוא נמצא במצב נפשי מעורער וכלכלי לא טוב אז חששנו שהוא ינסה לנצל אותה. אחותי זכרה שהוא ביקש ממנה כסף ואני זכרתי שהוא ביקש לישון אצלה אחרי סכסוך עם בת הזוג שלו.

כשאמרנו לה על זה שאנחנו ככה זוכרות, היא התרגזה מאוד והאשימה אותנו שאנחנו קוראות לה מטומטמת ושהיא ז*נה שאנחנו חושבים שתשכב איתו והתחילה לקלל אותנו חוצפנים וגועל נפש ולא רוצה לדבר איתכם יותר ואל תגעו בי וגיליתי מי אתם באמת וכל מיני משפטים כאלה ואז בכתה בלי הפסקה גם כשהגענו לבית הקברות.

היא הלכה לפנינו במהירות, היה ממש קפוא ואחותי באה לשים עליה את המעיל שלה כי היא התלבשה דק ואז סבתא שלי העיפה לה את היד וצעקה עליה "אל תגעי בי!" בעצבים. כשהגענו לקבר היא שטפה אותו והכל היה בשקט, היא הייתה עם הגב אלינו, עמדה כמה דקות והלכה. תמיד כשהיינו הולכים לאזכרה היא הייתה מוציאה מכתב שכתבה ומקריאה והיינו מתחבקים ועכשיו ניכור מוחלט. 

היינו אמורים להמשיך משם לעשות לי חגיגה ליום הולדת במסעדה, כי עוד לא חגגנו. היה ברור שזה לא יקרה אחרי האירוע איתה וחזרנו הביתה והיא הייתה דוממת לחלוטין.

היום שלחתי לה הודעות לשאול לשלומה והיא סיננה אותי. בערב היא התקשרה לאמא שלי וביקשה שתגיע. חשבנו שזה יהיה קצר אבל אמא שלי הייתה שם מעל שעה אז שאלתי אותה מה שורה והיא אומרת לי שסבתא איבדה אוזניה אחת של מכשיר השמיעה שלה.

המכשיר הזה עלה 7 אלף שקל והיא הייתה אמורה ממש לשמור על זה ועוד במיוחד הרופאה ואמא שלי ואני אמרנו לה לשים במקום שהחתולה לא תגיע והיא שמה בקופסה פתוחה בקצה של שולחן עם נייר פשוט על הקופסה. אמא שלי כל כך התעצבנה עליה שהיא לא שמרה טוב על האוזניות ובאתי לעזור לחפש אותן ונכנסתי לדירה וסבתא שלי מסתכלת עלי ומעקמת פרצוף ומסתובבת ממשיכה להסתכל בבית. התעלמות מוחלטת. אחרי זה אבא שלי הגיע לעזור והיא התעלמה ממנו גם. הרבה זמן חיפשנו ולא מצאנו.

התגובה שלה היתה קיצונית כשהיא עוד פירשה דברים שאמרנו בצורה קיצונית וגם כשניסינו להסביר לה היא לא היתה מוכנה להקשיב וככה בשנייה מחקה אותנו. זה ממש מבאס אותי וגורם לי להרגיש לא נעים פתאום לראות או לדבר איתה אפילו.

היום היה לי ראיון עבודה ראשון, לא הלך ואו אבל לפחות התנסיתי.. רציתי לשתף אותה כי היא כל כך חיכתה לזה ועכשיו אי אפשר. סתם מתסכל

שלום, ואני אשמח אם הפעם יהיו כמה יותר התייחסויות למה שאני אספר כאן, לפני 5 וחצי שנים עברתי שני תקריות מול אדם שעד היום אני חווה פוסט טראומה מהם, מדובר באדם שנכח בראשי תחת דימוי של אדם נחות עלוב ומעורר רחמים שבא ונקט במס' התנהגויות אשר גרמו לי לזעזוע שקשה להסביר במילים, האירועים הללו הביאו איתם השלכות מאוד קשות על חיי, אני חושבת שגם לפני שנה פרסמתי פוסט שמתאר את האירועים האלו יותר לרוחב, אבל עכשיו אני חושבת שהגעתי להבנות אחרות שהתפתחו בעקבותיו ובעקבות דברים נוספים שגיליתי שקרו במתרחש אחרי שחזורים אין סופיים של התקרית הזו, אני חייה בסבל בלתי נגמר אני תוהה איך בכלל אהיה בזוגיות אחרי שעברתי דבר כזה?! ואני מתכוונת למה שהאיש הזה עשה לי, והאופן שבו הוא ניסה לאיים עליי ולהתייחס בלעג ובוטות, ואני באמת חסרת אונים כבר חמש וחצי שנים ולא יודעת מה לעשות עם הלופ הלא נגמר הזה של הזעזוע...