"תתחילו בלעדי, אני לא מוצאת חניה" כתבתי בקבוצת הווטסאפ. תוך כדי שאני תרה במבטי ומקווה שאולי בכל זאת מישהו יצא. המשכתי להסתובב, ניסיתי להתרחק קצת, ושוב להתקרב. וגם ניסיתי לעצור ולהמתין קצת ועדיין לא מצאתי. חשבתי לוותר ולחזור תוך כדי שאני נשבעת לעצמי שבפעם הבאה אעלה לרכבת או אגיע באוטובוס. העיקר לא לחפש שוב חניה. חשבתי עד כמה יכול להיות טיפשי להגיע למסיבת חנוכה בלב תל אביב ברכב.

גשם החל לרדת, יש נטייה לגשם להופיע מתי שהכי פחות מתאים לו להופיע. לא מפתיע  שהרגשתי שגם הטבע עכשיו מחליט להתייצב לו נגדי.דוממתי את המנוע והקשבתי לרדיו תוך כדי שאני מסובבת את הגלגל הקטן של התחנות, נעמדתי לי בצד כדי לא להפריע לתנועה ברחוב הצר והמתנתי.

"החג נקרא חנוכה כי המכבים חנו בכ"ה בחודש כסליו". הקול של המורה מכיתה ג' צלצל עכשיו בראשי, מוזר שהוא נותר שם כל כך מדויק אחרי כל כך הרבה שנים.

"כן", התחלתי לחייך לעצמי, "הלוואי והמכבים היו משאירים  גם לי מקום קטן כדי לחנות בו עכשיו". הבטתי בטיפות הגשם המחליקות להן על השמשה ובהשתקפויות הצבעוניות של פנסי הרחוב. ניסיתי לחשוב תוך כדי, על המשמעות של "לחפש חניה" ועל המשמעות של "למצוא חניה", ועל מה מתרחש בתוכנו כאשר אנחנו "חונים". חשבתי על התקופה הקשה הזאת שלא נגמרת.

היה נדמה לי שכבר ניסינו את כל הדרכים, וכבר חלמנו על כל הניסים, וגם המשכנו לקוות את כל התקוות. הרגיש לי שהחג הזה הגיע כדי לאפשר לנו לחפש בתוכנו את החניה שאנו כל כך זקוקים לה כדי להטען בכוחות חדשים. כוחות שיעזרו לנו להמשיך.

ברדיו התנגן השיר "באנו חושך לגרש" ואני חשבתי על העוצמה הנצחית הקיימת בשיר הזה.יש רגעים קטנים שכאלה, בהם נדמה שהדברים המטרידים אותנו נפתרים להם מאליהם. כמו הגשם שהפסיק פתאום לרדת, וגם החניה שהתפנתה כמו בהזמנה מראש. "אני מיד מגיעה" כתבתי בקבוצת הווטסאפ ולקחתי את מגש הסופגניות הממולאות בריבה מתוקה.

מאחלת לכולנו חג חנוכה שמח. מי ייתן וכולנו נצליח לחנות מעט כדי להתמלא בכוחות חדשים.

בתקווה רבה שחטופנו יחזרו בשלום לבתיהם.

כְּגֹדֶל הַתִּקְוָה - גֹּדֶל הָאַכְזָבָה.

הַכֹּל הִתְחִיל בְּזֶרַע מַחְשָׁבָה,

וְכֶּכֹל שֶׁהַלֵּב גָּבָהּ,

כָּךְ גָּדַל הַתַּשְׁלוּם - שֶׁהַשָּׂטָן גָּבָה.

.

הַתִּקְוָה - אוֹמְנָם אֵנֶרְגִּיָּה לָאָדָם נוֹתֶנֶת,

אַךְ פְּצָצַת שְׁלִילִיּוֹת - בְּתוֹכָהּ מֻטְמֶנֶת.

לָכֵן תִּקְוָה גְּדוֹלָה מִדַּי - הִיא מְסֻכֶּנֶת,

כִּי הָאַכְזָבָה - אֶת כּוֹחַ הַחַיִּים שֶׁל הָאָדָם מְרוֹקֶנֶת.

.

אִי אֶפְשָׁר לִחְיוֹת - בְּלִי תִּקְוָה,

אַךְ לִפְעָמִים אִי אֶפְשָׁר לָשֵׂאת - אֶת הָאַכְזָבָה.

וּכְשֶׁאָדָם שׁוּב וָשׁוּב נִכְוָה,

הוּא תּוֹהֶה הַאִם הַתִּקְוָה - אֶת מְחִירָהּ שָׁוָה?

אֵיךְ מַמְשִׁיכִים - אַחֲרֵי שֶׁאֶת הָרֵאוֹת הִיא נִקְּבָה,

וְאֶת כֹּל הַחַמְצָן בַּגּוּף - שָׁאֲבָה?

.

וְאוּלַי לַטְּוָח הַקָּצָר - זֶה מַזִּיק לְקַווֹת?

וְאוּלַי צָרִיךְ לְאַזֵּן - בֵּין צִפִּיּוֹת לְתִקְווֹת?

וְאוּלַי לֹא כֹּל הַתִּקְווֹת - טוֹבוֹת?

וְאוּלַי צָרִיךְ לְסַנֵּן - תִּקְווֹת כּוֹזְבוֹת?

.

לֹא תָּמִיד זֶה טוֹב - לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַלֵּב,

לִפְעָמִים זֶה רַק מוֹסִיף לָאָדָם כְּאֵב.

וְאוּלַי הָ'עוֹלָם' - לֹא יֵחָרֵב,

אַךְ הַכְּאֵב הַזֶּה - כֹּל כָּךְ צוֹרֵב.

.

.

בְּמַסַּע נֶפֶשׁ קוֹגְנִיטִיבִי - תּוֹהֶה לְעַצְמוֹ אִינְטְרוֹסֶפְּקֶטְפֹבִי,

מִבֵּין שְׁלַל מַחְשֵׁבוֹתָיו - מָה אוֹבְּיֶקְטִיבִי, מָה סּוּבְּיֶקְטִיבִי וּמָה בִּכְלָל פִיקְטִיבִי?

.

וְאוּלַי הַתִּקְוָה הוֹפֶכֶת לְזַעַם,

כְּשֶׁמִּנּוּן הַתִּקְוָה - אֵינוֹ מֻתְאָם?

הַאִם יֵשׁ מִנּוּן כְּלָלִי - שֶׁמַּתְאִים לְכֹּל אָדָם?

אוֹ שֶׁהַמִּנּוּן יִחוּדִי לְכֹּל בֶּנְאָדָם,

וְלֹא מְיֹעָד לְאַף אֶחָד - מִלְּבַדָּם?

כן אני רוטווילר שהייתם רוצים לעשות ממני חתול. מה לעשות? זה אינו מתאפשר. לכולם יש מגבלות לא פחות ממני אבל לא מגיע לי פחות חמלה שדחפים שלי הם לעימות כנגד אובדנות. לכל אחד יש גם לכבד וגם לחשוש מהאחר אבל יש גם ללמוד ממנו.. אני מנסה לא לזרוק את התינוק עם המים גם מאמינה שבכנות שלי אני הרבה תורמת לפורום אבל תדעו שגם אני נפגעת. 

הייתי היום באבחון אחרי טיפול יש הצלחה של 60% ירידה בדכאון מה שיכול להחזיק חודש או שנה, יש אפשרות לתחזוקה , אבל אגיד את האמת אני מרגישה היום זיפת , היה לי יום רע בעבודה ואני מרגישה לא שייכת לא טובה וצריך לחזור הביתה ולגרום אושר לכולם 

בא לי לקחת כדור ולהעלם 

נמאס לי מהכל