המחלה היא מאפיין בולט בסיפור חייו של כל אדם וכל משפחה. המחלה מקרבת בינינו באמצעות סעד וטיפול, בעוד שהנכות והמוות מרחיקים אותנו זה מזה. החולי דוחק בנו לנסות ולהבין את חיינו ומעלה בנו מבוכה וספקות. הוא מפיח בנו רגשות אומץ ופחד, תקווה ויאוש, שלווה וחרדה. כבר מילדותנו, עוצבנו על ידי חוויות חולי אישיות ומשפחתיות באותה דרך בה בנו אותנו המזון והאהבה. אדם החולה במחלה גופנית מתמודד עם המחלה באמצעות מספר דרכי התמודדות שהמשותף להן הם ביטויים רגשיים, לפעמים מנוגדים. אלה כמה מהביטויים הרגשיים האופייניים להתמודדות עם מחלה גופנית:

הכחשה לעומת השלמה

הסתגלות למציאות חדשה תמיד אורכת זמן. כל מטופל ובן משפחה, כאשר ייוודעו תוצאות אבחון חדש וקשה, יעבור מאבק פנימי בו יידרש להבין מה צופנת לו המחלה. רבים הם המקרים בהם בני המשפחה, ואפילו אנשי המקצוע, ינקטו בתגובה שניתן לסדרה ברצף הנמשך החל בהכחשה וכלה בהשלָמה. כביכול מוטל במשפחה על האחד להכחיש את המחלה ולדגול בחיים ובהמשכם, ואילו על האחר - לעזור למשפחה להיאבק במציאות הקשה.

יאוש לעומת תקווה

על פי רוב, בשלב הראשון של המחלה, ירגישו המטופל ומשפחתו אזלת-יד, אך עדיין יבקשו לשמוע סיפורים חיוביים על כל מי שאי פעם נקלע למצב דומה. אחרי שנדמה לעובדי השירות הרפואי, לחולים ולמשפחותיהם שהמחלה התייצבה, הם ירגעו ויתחילו לטפח תקווה. בכל זאת, גם כאשר המחלה עברה לשלב יציב, ישובו ויפקדו אותם גלים בלתי נמנעים של אכזבה.

חשאיות לעומת שיתוף

חולי, בדומה למין וכסף –הוא מוצנע ופרטי. ייתכן וצורך זה לחשאיות נובע מרצון נרכש לפרטיות בכל הנוגע לגוף, או שמא זאת דרך הפגנת אומץ כדי להימנע מהכבדה על אלה הקרובים ללבך. ואילו אחרים שומרים את הסוד כי עבורם החולי הוא כישלון אישי או סימן לאשמה. לעומתם יש המעדיפים לשתף את הזולת במידע מקיף לגבי מצב בריאותם.

אשמה לעומת סלחנות

מחלה מולידה באנשים רבים תחושת כישלון אישי ואפילו הידרדרות מוסרית. "מה עשיתי שזה מגיע לי?" היא שאלה נפוצה כשהמחלה פוגעת. בתקופתנו המייחסת ערך רב לשליטה עצמית, רבים האנשים החשים אשמה על שלא היטיבו לטפל בעצמם מבחינה גופנית או נפשית. רגש האשמה הולך וגובר אצל הורים לילד חולה במחלה אנושה, וגורם להם לשאול: "מדוע לא הגנתי על ילדי?" לעתים האשמה יכולה להיות בריאה ונאותה, למשל אותו מעשן כבד שפיתח סרטן ריאות, או הורה שהתעלם מתסמינים מוקדמים בילדו, אולם אשמה מופרזת או לא מציאותית עלולה לפגוע במטופלים ובבני משפחותיהם. התרופה היא לסלוח לעצמנו. זהו תהליך הכרוך בקבלת שגיאותינו ובהבנת מגבלותינו, בשמירה על בריאותנו או על בריאות אלה היקרים לנו.

נטל לעומת הקלה

"מעמסה" היא כמעט מילה נרדפת לטיפול בחולה. זהו המשא הסמוי שנכות ומחלה חשוכת מרפא מטילות על המשפחה. תחושת הנטל היא הן גופנית- מאחר שהיא דורשת מהאדם המטפל בחולה לקבל על עצמו עבודה יומיומית במשמרת שנייה ושלישית, והן נפשית – הזמן בו המשפחה תופסת שבעיות בריאות מסוימות לעולם לא תעלמנה. הדואגים לרווחתו של החולה נזקקים לתמיכה במינון קבוע –כלומר, לעזרה מעשית בעומס העבודה, ולסיוע נפשי להפחית את צערם ודאגתם. לעתים תבוא הקלה ממשית רק לאחר שנפטר החולה או עבר למוסד סיעודי; במקרים אלה עלולים אלה שסעדו את מיטת חוליו להרגיש, בנוסף לאבדן, גם הקלה ואשמה הכרוכות זו בזו.

התבדלות לעומת קשר

מאחר שהמחלה היא מנת חלקו של היחיד, מטבע הדברים היא תוגדר כחוויית בדידות והתבדלות אישית. עבור חלק מהחולים מתרחשת חוויית החולי בקהילה ובמשפחה מלוכדת. ייתכן ומשפחותיהם תגבנה לאתגר קיומי זה בכך שתמָצאנה תדיר בסביבתם, תגוננה עליהם ותטפלנה בהם. במקרים קיצוניים הן עלולות אף להכביד על החולים בניסיון שווא למניעת פירוק המשפחה, גם כאשר תגובה זאת עלולה להתיש את האדם המטפל בחולה. משפחות אחרות –תחושנה מאוימות לנוכח העובדה שעל כולם נגזר למות, ותגובתן היא התרחקות מהחולה. פחדן גובר על רגשות האהבה והנאמנות.

פסיביות לעומת קבלת אחריות

מחלה היא חוויית חוסר האונים המוחלטת. ישות זרה ולא מוכרת פולשת לגופו של אדם שעד כה היה בריא, ולפעמים משנָה אותו לתמיד. חלק נכבד מתפקידה של המערכת הרפואית היא לעודד את האנשים שנפלו למשכב, שימלאו את תפקיד "החולה הטוב" והפסיבי (שימו לב למסר הפסיבי הטמון בביטוי "ליפול למשכב"). החולה הטוב, כך על פי הסטריאוטיפ, שואל מעט ועושה בדיוק מה שהרופא מבקש ממנו. התנהגות זאת היא מרשם לחוסר אונים ולחוסר תקווה מייאשים. מאידך, יש מי שמקבל אחריות למצבו, ומתחיל להתנהג באורח פעיל של חיפוש אחר פתרונות למצב מחלתו, פיתוח סקרנות לכל חידוש רפואי המלווים בתחושה של קבלת אחריות אישית.

פחד לעומת אומץ

רכוב על כנפיה של מחלה אנושה, פולש הפחד לחולה ולמשפחה. מה צפוי לי או ליקירי? האם אהיה מסוגל להתמודד עם הכאב או עם הטיפול? האם אוכל לשאת את הטיפול? האם תחזיק משפחתי מעמד? האם אני אמות, או שמא ימותו יקירי? כאשר אנשים אוזרים אומץ בלבם לנוכח פני המחלה, הם לא נפטרים מהפחד ואפילו לא מנצחים אותו; הם מגלים בעצמם את הכוח לחיות עם הפחד ולהמשיך. במקרים רבים תוך כדי המחלה, בני המשפחה מוצאים ומאבדים לסירוגין, את הפחד והאומץ, וייתכן שיתעורר צורך להבהיר להם מה חשובות הן שתי חוויות אלה, ועד כמה קשורות זו בזו.

אבדן לעומת התחדשות

מחלות הן אבני דרך המזכירות לנו את האבדן הגדול הצפוי לכולנו: המוות, על השכול הבלתי נמנע והחד-משמעי שבו. עבור אחדים, ההתמקדות בשכול הוא תהליך משתק ומייאש, ואילו אחרים גורסים שרק באמצעות חוויית השכול הם מזהים את הנאות החיים. הערכה מחודשת לחיים על כל היבטיהם החשובים היא תגובה שכיחה אצל אנשים שניצלו ממוות. מכאן, שלעתים קרובות מקושר כאב האבדן עם שמחה להערכה חדשה ועם מחויבות מחודשת לערכים ולמטרות בחיים.

אי-משמעות לעומת משמעות

מטופלים רבים עוסקים בחיפוש אחר משמעות. כל אימת שמי מאיתנו, או מיקירינו, נפגע ממחלה אנושה או מנכות, אנו נאלצים להתמודד ולהבין את ההיגיון שבחיים ובמוות. למשל, במקרה של סרטן המאובחן אצל ילד צעיר, עלולים חלק מהאנשים המתמודדים עם החולי לשקוע ליאוש עמוק, ולתהות בינם לבין עצמם על האיוולת בכך. לעומתם אצל חלק מפעילי האיידס לדוגמא, עשויה המחלה להעניק נקודת ראות חדשה על החיים ולהגביר את מידת הקרבה הרגשית במערכות יחסיהם. מובן שאף מחלה לא תתקבל בברכה; אולם במקרים רבים, תגבר המודעות לתשורות החיים כתוצר מהחיפוש אחר משמעות. בקרב רבים ילבש חיפוש זה צורת מסע רוחני המהווה הזדמנות לשיחות משפחתיות רבות ערך.

* ד"ר שאול נבון הוא פסיכולוג רפואי מומחה-מדריך מורשה להיפנוט ולמחקר מדעי בהיפנוזה ומזכיר האגודה הישראלית להיפנוזה