לאחר השתלת איברים, הסיכון העיקרי והמשמעותי ביותר עמו נדרשים המושתלים להתמודד הוא הסיכון לדחיית האיבר המושתל, מאחר ומדובר למעשה באיבר זר שמערכת החיסון של הגוף עלולה לתקוף. לכן, מושתלים נדרשים ליטול תרופות נוגדות דחייה המחלישות למעשה את המערכת החיסונית הטבעית שלהם – למשך כל החיים.

מעבר לכך, על רקע החלשות המערכת החיסונית, מושתלים נמצאים בסיכון מוגבר להידבקות בזיהומים. וכמו כן – הטיפול התרופתי האינטנסיבי בתרופות למניעת דחיית שתל חושף מושתלים לסיכונים נוספים – לרבות מחלות לב וכלי דם וגידולים סרטניים.

מכאן שמושתלים נדרשים לשים לב לסימני אזהרה המעידים על מצב רפואי סיכוני בגופם – ובמקרים אלה לפנות לרופא. כמו כן, מושתלים עוברים בדיקות מעקב תקופתיות, בהן נבדקים סימנים נוספים שעשויים להעיד על התפתחות מצבים סיכוניים - ועליהם להקפיד על ביצוען.

לפי הנחיות למושתלי כליה וכבד, שפורסמו באפריל 2017 בכתב העת Transplantation על ידי צוות בשם COMMIT, גורמי הסיכון העיקריים לדחייה של שתל כוללים אי היענות לטיפול תרופתי, דיכוי חסר של המערכת החיסונית על ידי התרופות נוגדות דחיית שתל, רעילות ותופעות לוואי של התרופות.

סוגי דחיית שתל 

ישנן שלוש צורות עיקריות לדחיית איבר שהושתל:

דחייה היפר אקוטית

דחייה חריפה במיוחד שמתרחשת דקות ספורות לאחר השתלת האיבר, כשהאנטיגנים בגופו של המושתל לגמרי לא מתואמים עם האיבר שנתרם לו. במקרים אלה, שמתרחשים למשל כשמושתל מקבל איבר שלא הותאם לפי סוג הדם שלו ללא הכנה מקדימה – יש להוציא מיד את האיבר המושתל כדי שלא להוביל למותו של המושתל.

דחייה אקוטית

דחייה חריפה של האיבר המתרחשת לרוב בשלושת החודשים הראשונים לאחר ההשתלה וניתנת לטיפול ביעילות גבוהה יחסית. דחייה מסוג זה שכיחה יחסית ומתפתחת בקרב כ-50% ממושתלי האיברים. על רקע סיכון זה, הטיפול בתרופות נוגדות דחיית שתל ניתן בחודשים הראשונים במינונים גבוהים יותר ב'שלב האינדוקציה' עד להתאמת מינונים יציבים ונמוכים יותר ב'שלב האחזקה'.

דחייה כרונית

דחייה של הגוף את האיבר המושתל אשר מתפתחת בהדרגה לאורך זמן. הסיבות לה אינן ידועות לאשורן ברוב המקרים ולכן גם הטיפול בה לא תמיד מצליח. במקרים אלה – יידרש המושתל להשתלה של איבר אחר, ובמקרה של השתלת לכליה עם דחייה כרונית – ייאלץ לשוב לטיפולי דיאליזה עד למציאת כליה חדשה.

תסמינים כלליים של דחיית השתל

דחיית השתל מתבטאת בתסמינים הבאים:

• האיבר המושתל מתחיל לרדת בהדרגה בפעולותיו – תסמין שלרוב מזוהה בבדיקות המעקב התקופתיות שעוברים המושתלים.

• תחושה של חוסר נוחות או תחושת מחלה מתמשכת אצל המושתל.

• תסמינים דמויי שפעת – לרבות צמרמורות, כאבים בגוף, בחילות, שיעול וקוצר נשימה.

• באופן נדיר – כאבים ונפיחות באזור האיבר המושתל.

• באופן נדיר – חום גבוה.

כמו כן, ישנם תסמינים המותאמים לאיבר שהושתל:

כיצד ניתן להפחית סיכון לדחיית שתל? 

מאחר והיענות נמוכה לטיפול התרופתי בתרופות נוגדות דחיית שתל מעלה את הסיכון להופעת תסמיני דחייה, מומלץ להקפיד על מספר טיפים כלליים:

• לקבוע הרגל קבוע ביום לנטילת התרופות נוגדות דחיית שתל במועד שיש ליטול אותן. יש להמשיך לקחת את התרופות גם אם מרגישים טוב וגם אם יש הרגשה שהאיבר החדש נקלט כראוי ולהתמיד בנטילתן לכל החיים.

• להשתמש בשעון מעורר/ תזכורות מדי יום כדי להתריע על הצורך ליטול את התרופות.

• להכיר את שמות כל התרופות, לרבות אופן פעולתן, המינון הנדרש ותדירות השימוש המומלצת.

• זיהוי במצב חירום: בחודשים הראשונים לאחר ההשתלה, מומלץ למושתל לענוד צמיד או תג המצביע על כך שעבר השתלה תוך ציון האיבר המושתל – באופן המבהיר כי הוא למעשה במצב של דיכוי המערכת החיסונית בעקבות טיפול תרופתי, למקרה חירום של התפתחות דחיית שתל אקוטית, בו יידרש טיפול תרופתי כלשהו. המלצה זו תקפה גם למושתלי איברים המטופלים בתרופות נוגדות דחייה לאורך שנים, במידה ונוטלים גם תרופות נוספות שעשויות ליצור שילוב מסוכן, לרבות תרופות למחלות לב וללחץ דם גבוה.

• היוועצות עם הצוות המטפל: יש להתייעץ עם הצוות המטפל בכל מצב של הופעת תסמין שמעלה חשד להתפתחות דחייה של השתל, בכל מצב של פספוס בנטילת מנה של אחת התרופות למניעת דחיית שתל (אימונוסופרסנטים), בכל מצב של תופעת לוואי לטיפול התרופתי שדורשת לשקול שינוי מועדי נטילת התרופות או שינוי בהרכב התרופות, ובכל מצב שבו עולה ספק לשילוב בעייתי בין התרופות למניעת דחייה לבין תרופות אחרות שיש צורך לקחת על רקע מחלה אקוטית או כרונית נוספת, ויטמינים ותוספי תזונה ומזונות מורכבים/ מיוחדים – כמו אשכוליות/ מיץ אשכוליות.

סייעו בהכנת הכתבה ד"ר רוני ברוך, מנהל מרפאת ההשתלות (כליה וכבד) במרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי (איכילוב); פרופ' ריפעת ספדי, מנהל יחידת הכבד (השתלות כבד) במכון המשולב לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד בבית החולים הדסה עין כרם; פרופ' יעקב (ג'יי) לביא, מנהל יחידת השתלות לב וסגן מנהל המחלקה לניתוחי לב במרכז הרפואי שיבא; ופרופ' מרדכי קרמר, מנהל מערך הריאות (השתלות ריאה) בבית החולים בילינסון

עדכון אחרון: נובמבר 2017