ידוע כבר שבגובה מרזים אלא שחשבו שזה אולי שייך לספורטאים ולפעילות הגופנית הנעשית על ההרים. אצל הטיבטים מצאו גם 10 גנים המאפיינים את היכולת לחיות בגובה עם כמות חמצן מועטת.

בניסוי הנוכחי רצו לבחון רק את השפעת הגובה (רמת חמצן נמוכה), ולכן הביאו לשבוע 30 משתתפים שמנים (גיל ממוצע 56, BMI ממוצע 34) ממינכן אל הר אלפי גבוה 2650 מ'.

לא הגבילו את המשתתפים במזון אבל כן בתנועה ועקבו אחריהם כולל חודש בביתם אחרי שחזרו מההר. הגברים שהיו על ההר רזו בשבוע כמעט 2 ק"ג וגם אחרי חודש בביתם עדיין היו רזים בכ- 1 ק"ג לעומת זמן תחילת הניסוי.
 

במעקב נמצא כי על ההר נטו המשתתפים לאכול פחות למרות שהיו יותר פעילים בהשוואה לפעילותם בבית. בנוסף נמצא כי על ההר היה המטבוליזם מהיר יותר למרות שהוגבלו בתנועה.

כשחזרו לביתם עדיין קצב המטבוליזם היה מהיר יותר, הם שרפו יותר קלוריות ויכולת הפעילות הגופנית עלתה (מבחן 6 דקות הליכה). רמות הלפטין עלו ורמות הגרלין ירדו.
 

נראה ששבוע על ההר "הצית" את המטבוליזם (BMR יותר גבוה) ועשה את ההתעמלות קלה יותר לאנשים. מעניין לציין שבקולורדו באיזור הכי גבוה בארה"ב נמצא שעור ההשמנה הנמוך ביותר בארה"ב.

Obesity, 2010, 18(4), 675–681 
 

ועוד, מצאו בעכברים את ה-  FIH החלבון השותף למטבוליזם המשופר על ההר הגבוה, עכברים מוטנטים חסרי הגן לחלבון הזה לא השמינו למרות שהואבסו. הגוף מנהל את עינייניו אחרת כשאין חמצן, מעניין להבין את שיקולי הגוף במנגנוני אגירת השומן.

 Cell Metabolism, 15 April 2010

הייתי מפנה תשומת לב לתפקידו של הניטריק אוקסיד NO , מציינת שכמותו בגוף עולה מאד בגבהים בגלל דלות החמצן וגם על הקשר של NO עם הרזיה או בריאות בכלל.

תרגום ועריכה: ד"ר דינה ראלט