הנתונים נאספו מאמהות, אבות ובנות ב- 30 משפחות עם בת המאובחנת עם אנורקסיה או בולימיה ו- 30 משפחות בריאות כקבוצת הבקרה. התוצאות מצביעות על כך שהזוגיות של הורים לבנות עם אנורקסיה או בולימיה הינה באיכות נמוכה בצורה משמעותית מקבוצת הבקרה, והבנות מדווחות על מערכת יחסים פחות טובה עם הוריהן. התוצאות מדגישות שאיכות זוגיות טובה קשורה ליחסי הורה-ילד טובים יותר, אשר קשורים לחומרה נמוכה יותר של הפסיכופתולוגיה הקשורה לאכילה.

מחקר זה מתרכז בקשר שבין הפרעות אכילה והיחסים במשפחה, ובמיוחד בשתי מערכות יחסים מסוימות: מערכת היחסים הזוגית בין ההורים ויחסי הורה-ילד. המחקר גם מעריך את המידה בה הזוגיות של ההורים ויחסי הורה-ילד קשורים לחומרת הפרעת האכילה של הבת.

בנות עם הפרעת אכילה גם מקושרות למתחים וקונפליקטים בזוגיות של ההורים. הורים אשר בנותיהן סובלות מאנורקסיה נרבוזה מדווחים על קשיים להגיע לאינטימיות ואמון בזוגיות ביניהם וכן מתקשים להשתית גבולות ראויים עם ילדיהם. הם גם חווים משולש (triangulation), מעורבות-יתר, enmeshment, הגנת יתר, ויכולת נמוכה לפתרון בעיות. חשוב לציין, עם זאת, שלמרות הקשר בין הנתק המשפחתי וחומרת הפרעת האכילה, צריך להיזהר ולא להאשים הורים בהפרעת האכילה של ילדיהם. במקום, צריך לבדוק את הדינאמיקות ההוריות כאמצעי להבין את הילד וצריך להשתמש בהורים כאמצעי לטיפול.

הקשר בין זוגיות לא טובה לבין בעיות פסיכולוגיות והתנהגותיות של הילדים תועד בהקשר להפרעות אחרות. חשיפה לקונפליקטים בתוך הזוגיות שמה את הילד בסיכון גבוה לפתח מגוון רחב של בעיות פסיכולוגיות, כולל קשיים רגשיים, התנהגותיים, חברתיים, ולימודיים. גורם משפיע הוא הרגישות המוגברת של ילדים לכעס הלא-מדובר של הורים, לרגשות המודחקים, ואינטראקציות שליליות.

עד כה לא נעשה מחקר הבודק את הקשר בין טיב הזוגיות של ההורים, יחסי הורה-ילד, וחומרת הפרעת האכילה של הילד. לכן המטרות של מחקר זה הן כפולות: (1) להשוות בין טיב הזוגיות ויחסי הורה-ילד במשפחות עם ילד הסובל מאנורקסיה או בולימיה עם משפחות בריאות בקבוצת הבקרה ו- (2) לבדוק את הקשר בין טיב הזוגיות של ההורים, יחסי הורה-ילד וחומרת הפרעת האכילה. ההשערה היתה שבמשפחות עם ילד הסובל מאנורקסיה או בולימיה ישנו מתח בזוגיות ושיחסי הורה-ילד הם פחות טובים. עוד השערה היתה שהקשר בין טיב הזוגיות לחומרת הפרעת האכילה יבוא ידי ביטוי ע"י היחסים בין הורה לילד, ושירידה בטיב הזוגיות תקושר עם יחסי הורה-ילד פחות טובים. לכן, יחסים אלה יהיו קשורים לרמות גבוהות יותר של פתולוגיה באכילה.

ממצא הדורש תשומת לב מיוחדת הנו שלא נמצא הבדל משמעותי במשתנים אשר נבדקו במחקר בין חולות שסובלות מאנורקסיה נרבוזה ובין חולות הסובלות מבולימיה נרבוזה. ממצאים אלו תומכים בהבנות האחרונות ביחס למאפיינים דיאגנוסטיים של הפרעות אכילה. בעוד שאנורקסיה נרבוזה ובולימיה עשויות להיות שונות במאפיינים החיצוניים, עשוי להיות שאין הבדל מהותי בניהן בפסיכופתלוגיה שבבסיס המחלה.

הוצע שהפרעות אכילה מתקיימות על פני רצף, החולות עשויות להיטלטל בין מאפיינים בולמיים לאנורקטיים בתהליך המחלה. יתרה מכך, תפיסות חדשות ביחס להפרעות אכילה רואות באבחנה הפרעת אכילה מושג שמהווה מטריה למספר סוגים של בעיות אכילה. בהתאם לכך, כל הפרעות האכילה חולקות מכנה משותף מסוים וסימפטומים של שתי ההפרעות ועשויים להימצא בו זמנית אצל הפרט.
כפי ששוער, ממצאים אלו מגלים שבמשפחות שבהן בת אשר חולה באנורקסיה או בולימיה מאופיינות באופן משמעותי ברמות גבוהות יותר של מתח בקשר הזוגי, ופחות חיבה (favorable) בקשר הורה ילד מאשר במשפחות ללא סימפטומים. ממצא זה עקבי עם ממצאים קודמים אשר מצאו שבמשפחות בהן בת חולה באנורקסיה נרבוזה מתקיימת רמה גבוהה יותר של קונפליקט, קשיים בהשגת אינטימיות ואמון, וקושי בהשגת הרמוניה בין ההורים.

ממצאים ביחס למתח זוגי גבוה יותר בקרב הורים לבנות חולות, כפי שנמצא במחקר זה ובמחקרים קודמים, לא נראה שתומכים בתפיסות קליניות ביחס לסימפטום הפסיכולוגי של הילד אשר משרת כגורם המגן ביחסים ההוריים ובאיכות הנישואין. תפיסה תיאורטית זו מבוססת על הנחה שמחלת הילד מאחדת את ההורים באופן עקיף, ובייחוד שההורים ידחיקו את הקונפליקטים האישיים שלהם ויתמקדו בבעיות של הילד, ובדרך זו יהיו יחד. העובדה במחקר זה הינה שגם הורים וגם הבנות אשר סובלות מאנורקסיה נרבוזה תופסים את איכות הנישואין כפחות מאושרת, בהשוואה למשפחות ללא סימפטומים, ומציעה שהסימפטום של הילד לא ייצר מערכת זוגית קרובה יותר, למעט מצב של קרבה זמנית בין ההורים על מנת לתמוך בבת, אבל לא כאינדיקציה לאיכות זוגיות שמחה יותר או לתפקוד טוב יותר.

תוצאות המחקר גם מאשרות שבמשפחות בהן בת חולה קיים יותר מתח ומצוקה ממשפחות ללא סימפטומים. הקונפליקט והקשר היו שונים בין שתי הקבוצות בכל ארבעת המדדים בקשר הורה – בת: קרבה רגשית, עימות גלוי, אוטונומיה ופיקוח. גם בממצאים קודמים נמצא שהורים לבנות עם הפרעות אכילה מפקחים עליהן יותר בנוקשות, מגבילים את האוטונומיה שלהן, ומספקים פחות עידוד לפיתוח משאבים פנימיים ולכן עלולים לעכב את תהליך האנידיבידואציה והצמיחה אישית.

השפעות המחקר על קליניקה:
הממצאים של מחקר זה תומכים ברעיון שתוכנית התערבות אמורה להתייחס אל המשפחה כמערכת ולא להתמקד במטופל אינדיווידואלי. יתר על כך, זה שלמערכת יחסים זוגיים בנשואים יש תפקיד מתווך עם השפעה על החמרה של הפרעות אכילה, זה אמור להיות חשוב עבור הורים שחווים סכסוכים בין זוגיים, על מנת לבקש יעוץ זוגי בלתי תלוי בבת.

המחברים ממליצים שאנשי המקצוע יעריכו את כל התפיסות הרלוונטיות של בני המשפחה אודות קשרים משפחתיים, גם אודות הקשר בין ההורים וגם בין הורה – ילד. כמו כן, חשוב שהמטפל יעזור לזהות השלכות שיש לקשר בין ההורים על הקשר הורה – ילד. לבסוף, להעריך כיצד הבת הסובלת מהפרעת אכילה תופסת את הוריה ומגיבה אליהם, אל הקשר בניהם ואל הקשר איתה.

מקור: Marital and Parent – Child Relationships in Families with Daughters who have Eating Disorders,

Journal of Family Issues, September 2009 , Vol 30 (9), 1201-1220.

נערך ע"י מיכל אפק