בדצמבר 2006 נכנס לתוקפו חוק החולה הנוטה למות, שמסדיר את הטיפול בחולים סופניים ומאפשר לחולה שסובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא, שמשך חייו הצפוי אינו עולה על חצי שנה, לסרב לטיפול רפואי שיאריך את חייו. החוק קובע שניתן יהיה להימנע מלבצע טיפולים כגון חיבור למכונת הנשמה, ניתוחים, או דיאליזה.

מכיוון שבמקרים רבים ברגעים האחרונים החולה הסופני כבר אינו כשיר להחליט החלטות או אינו יכול לתקשר עם הסביבה, החוק יצר מנגנון שמאפשר לאנשים לקבוע מראש איזה פעולות יבצעו בהם במידה ויחלו במחלה סופנית הכרוכה בסבל.

החוק קובע כי חובת היידוע היא של הרופא: "קבע רופא אחראי כי מטופל הוא חולה הנוטה למות, והוא בעל כשרות, יודיע לו הרופא האחראי על האפשרות לתת הנחיות רפואיות מקדימות או למנות מיופה כוח או יודיע לו על האפשרות לעדכן הנחיות רפואיות מקדימות או ייפוי כוח שנתן; לשם כך, ימסור לו רופא מומחה את המידע הרפואי הדרוש".

עם זאת, סקר חדש שנערך על ידי פרופ' בן קורן מהמרכז הרפואי תל-אביב (איכילוב) ופרופ' שי וקסלר מבית חולים הדסה הר הצופים בקרב 100 רופאים בבתי חולים, מצא כי בישראל לא מיישמים את חוק החולה הנוטה למות.

ממצאי הסקר שפורסמו בכתב העת American Journal of Clinical Oncology העלו כי רק 26% מהרופאים ידעו שהאחריות להצגת החוק למטופל היא שלהם. רק 28% מהרופאים הבינו שהחוק מופעל כאשר הזמן המשוער לחולה הוא 6 חודשים לחיות.

כשהרופאים נשאלו מדוע הם אינם מעלים בפני המטופל את החוק, 88% מהם ענו שזאת כתוצאה מחוסר זמן. 

בנוסף לנתונים שעלו מהסקר, סיפרו הרופאים כי מרביתם נמנעים מלנהל את השיחה על החוק כתוצאה מחוסר נוחות ונעימות, זאת על אף שהחוק דורש מהם אחרת.

"אני חושב שמדובר בחוק נאור ומתקדם שחשוב ליישמו במערכת הבריאות, אבל בפועל אין אכיפה שלו בארץ" אומר פרופ' קורן "יש צורך לעשות הסברה בקרב הממסד הרפואי על היתרונות של ניהול שיחות בסוף החיים עם החולה ומשפחתו שכן מדובר בתהליך מזכך שלעיתים רבות מאפשר פרידה נאותה ושלווה יותר של החולה ממשפחתו ומהעולם".

האם חוק החולה הנוטה למות מספיק?