זה מתחיל ברופא המשפחה שמפנה לרופא מומחה. החרדה מתגברת כשבאופק עולה אפשרות של אבחנה קשה, אך גם ציפייה שיגיע כבר הטיפול ונוכל לשים את הקטסטרופה הזו מאחורינו. ואז מגיעה האפשרות שלא חשבנו עליה – "אין ממצאים, צריך להמשיך לבדוק".

אחרי המומחה הראשון והשני זה אולי נשמע לגיטימי. גם הבדיקות הנוספות מרגישות נכונות בהתחלה. אבל זה לא נגמר. כבר קשה לדעת מאין מגיעה הדאגה, מהסימפטומים או מכך שהרופאים כה מסתבכים. אי אפשר לעצור את המחשבות, למה הם לא מוצאים שום דבר? זה כל כך נדיר ומסובך? מה, יכול להיות שאני ממציא את זה?

בסופו של תהליך מתיש וממושך יכול הרופא לסכם כי אין ממצאים רפואיים שמסבירים את הסימפטומים. ייתכן שיוסיף כי כדאי לבחון האם התחושות מושפעות מהמצב הרגשי.

שיחה כזו עם הרופא יכולה להציף ברגשות ומחשבות. ההפתעה והבלבול מתערבבים עם כעס, ייאוש ובושה: "ההרגשה היא שהשאירו אותי באזור הדמדומים, ועוד לבד. הם אמרו לי שאין להם הסבר וזרקו אותי. אמרו לי שאני משוגע. מילא אם היה שיפור בהרגשה, אבל אין, זה אפילו הולך ומחמיר".

חלק מהאנשים מצליחים לחוש שימחה כי אין זו האבחנה המפחידה שעמדה על הפרק, אך לרוב זוהי שיחה שקשה להכיל אותה ללא הכנה מתאימה.

הציפייה לקבלת אבחנה וטיפול מתאימים מובילה לאכזבה כאשר היא מתעכבת. חוסר האונים נובע, בין היתר, מכך שבשלב זה הפיתרון היחיד שנראה לעין הוא טיפול מיידי וחזרה לשגרת החיים. האפשרויות הקוראות ללמוד איך להסתדר עם הסימפטומים עד שתגיע האבחנה והטיפול המתאימים, או במידה והם כרוניים להצליח לחיות לצדם קיימות, אך אינן נראות באותם הרגעים.

מחלה פסיכוסומאטית. מה זה בכלל?

קבוצת התופעות הפסיכוסומאטיות מתייחסת למקרים בהם ישנן מספר תלונות וסימפטומים פיסיים אשר לא ניתן להסבירם באמצעות בסיס הידע הקיים ברפואה, למרות בדיקות מתמשכות וניסיונות חוזרים להגיע לאבחנה.

הסימפטומים עשויים להופיע או להחמיר בעקבות התמודדות עם דחק או קשיים נפשיים אחרים, ולהשפיע על כל מערכות הגוף, החל מתחושת הכאב, מערכת העיכול והתפקוד המיני ועד לחץ הדם ומערכות העצבים. הקשר בין גוף לנפש מתקיים כל הזמן אצל כל אחד. כולנו חשים זאת כאשר חום הגוף עולה בעת מבוכה, רבים מאתנו צריכים לרוץ לשירותים לפני אירוע חשוב.

המחקר הרפואי והפסיכולוגי כבר הצליח להוכיח שכעס ועוינות מהווים גורם סיכון למחלות לב, שדיכאון פוגע בתפקוד המערכת החיסונית, שלתגובת הדחק יש השפעה ישירה על המערכת ההורמונאלית ושהמוח מתפקד ומעביר פקודות לשאר הגוף בהתאם לדרך בה אנו חושבים ומרגישים. אין רופא או חוקר שלא מכיר או יערער על ממצאים אלו. אך עדיין, בקרב חלק מהציבור, קיימת התנגדות וחוסר הבנה.

אין לבלבל בין מקרים בהם קיימים מתחזים, עם אינטרס כזה או אחר, אשר עושים עצמם כחולים. אנשים עם מצוקה נפשית הבאה לידי ביטוי בסימפטומים גופניים חווים כאב אמיתי.

זה קורה גם לחזקים 

חשוב להבין כי התופעות הסומאטיות שכיחות גם בקרב אנשים שמגדירים עצמם כ"חזקים מנטאלית". אותם אנשים מדווחים כי מעטים האירועים שמשפיעים עליהם, שאינם נעלבים בקלות ויכולים להסתדר גם ללא תמיכה של אחרים. הם ממעטים לשתף, כמעט ולא מתלוננים, דואגים להראות שהכל בא להם בקלות, יסתירו כל קושי וימנעו מקבלת עזרה. אנשים אלו הם לרוב מאוד עצמאיים ויעילים, עם יכולות רבות. כאלו שדואגים לכולם ומעדיפים להתרכז בבעיות של אחרים יותר מאשר בשלהם. אבל דווקא אלה שכל כך הרבה תלויים בהם, מזניחים את עצמם.

גישת ההתעלמות והנטייה לא לשתף בקשיים תוך כדי התמודדות עם אתגרים מעוררי דחק, מביאה לכך שאותם "חזקים מנטאלית" מוותרים על אסטרטגיות התמודדות יעילות, בהן השימוש במעגלי התמיכה החברתיים והמשפחתיים. הצטברות המצוקה במקביל לצמצום מעגלי התמיכה והימנעות מאסטרטגיות ההתמודדות, מביאים לירידה בתפקוד הקוגניטיבי, לשינויים הורמונאליים, נוירוכימיקלים ומצבים נפשיים כמו דיכאון וחרדה. לכל אלה השפעות משמעותיות גם על הגוף.

פעמים רבות קשה להבחין ולאבחן את הקשר בין גורם הדחק או הטראומה להחמרה במצב הגופני. כך למשל, בגלל הנטייה לצבור אוסף מרשים של מצוקות לאורך השנים, לפעמים יש צורך רק בקש שישבור את גב הגמל. הספקות והתמיהה במצבים שכאלה הן טבעיות, "למה שקצת לחץ בעבודה יביא לכאלו תגובות?!".

לא מוצאים סיבה לתסמינים? זה לא אומר שהם בראש

האם תמיד אי-אבחנה רפואית מצביעה על תגובה פסיכוסומאטית? התשובה היא לא, ודאי שלא. ייתכן שזהו שלב מוקדם של המחלה ועדיין אין מספיק ממצאים שיקלו על קבלת האבחנה. ייתכן גם שמדובר במחלה נדירה שקשה לאבחן אותה, או שזו מחלה נפוצה דווקא, אך אוסף הסימפטומים הבולטים שאתם מציגים איננו השכיח וזה מבלבל. ישנם סימפטומים שאינם קבועים וכאלו שנעלמים תוך דקות, שכל כך קשה להסביר אותם לרופא. לפעמים יש מחסור בזמינות של בדיקות או ביכולת לממן אותן. בנוסף, למרות שרופאים רבים יתנגדו לכך – ייתכן וישנן מחלות שעדיין לא פוצחו.

כך או כך, טיפול נפשי יכול לעזור

המשפט הנורא ביותר שאנשים הסובלים מסימפטומים גופניים לא מוסברים יכולים לשמוע זה: "אין לך שום דבר" או "זה רק בראש שלך". קשה במיוחד במצבים בהם הרופא ממליץ להיוועץ עם פסיכיאטר או פסיכולוג. אבל יהיה הגורם לסימפטומים אשר יהיה, כדאי לשקול את הכיוון.

ההשפעה הפסיכולוגית או האינטראקציה בין הגוף לנפש, לא תמיד יכולה להסביר את כל התופעות הגופניות או להכחידן לחלוטין. היתרון בטיפולים הנפשיים במצבים אלה, שהם רק יכולים לעזור. הטיפולים בטוחים וכנראה שיביאו לשיפור הדיכאון, המצוקה, הבדידות או הבושה סביב המצב הרפואי, כך שתרגישו יותר טוב ובהתאמה צפויה הקלה בסימפטומים הגופניים, גם אם לא ייעלמו לחלוטין. לפעמים במצבים מתמשכים, יכול הטיפול הנפשי לעזור לחיות לצד הסימפטומים הקיימים, עד שתתברר האבחנה הרפואית והטיפול.

במקרים אלו מומלצת הגישה הקוראת לאחד כוחות - גם המשך הבירור הרפואי וגם ליווי פסיכולוגי שיעזור להקל על התחושות סביב הסימפטומים הגופניים. הטיפול הנפשי אינו מתנגש או מתנגד לבירור הרפואי, אלא רק יכול לעזור לו.

מה לעשות?

במידה ונתקלתם במצב בו אין הסבר רפואי לסימפטומים שלכם, הנה כמה נקודות שכדאי לשים לב אליהן:

אל תתייאשו - אם נתקלתם ברופא בוטה או בחוסר אמון מצד הצוות הרפואי, אין זה אומר שכולם ינהגו באופן דומה וכך זה יהיה תמיד. פנו לחוות דעת שנייה ואם צריך גם לשלישית. התהליך הוא ארוך ומתיש, אך אם אינכם מרגישים הטבה, המשיכו לפנות לרופאים ומטפלים עד שתרגישו כי אתם מקבלים טיפול ראוי.

הישארו עם הרופא שאיתו הרגשתם ביטחון - במקרים אלו, למי שילמתם יותר או מי במעמד אקדמי או אחר בכיר יותר, אינם הקריטריונים הרלוונטיים לרופא. רופאים אלה לאו דווקא יעניקו לכם את הטיפול המיטבי. סמכו על תחושות הבטן שלכם, פנו אל מי שאתם מרגישים שניתן לספר לו הכל, שתמיד יהיה כנה איתכם, שמשתף אתכם בהתלבטויות, שקיימת בו היכולת להתייעץ עם מומחים אחרים ושיידע לאן ולמי להפנות אתכם במידת הצורך.

אל "תעזרו" יתר על המידה - יש אנשים שרואים את האבחנה כאור בקצה המנהרה ולכן מכוונים את הרופאים לקראתה באמצעות דיווח או הצגת סימפטומים שאינה מדויקת. לפעמים מוסיפים סימפטום שמתאים לקריטריוני המחלה עליהם חשבו, מעלים את שכיחות או תדירות התחושות כדי שהמצוקה תהיה יותר ברורה, או מבליטים את הקשיים כדי "שהרופא לא יתבלבל". חשוב להדגיש, אין אמצעים אלו משרתים את המטרה. הם יובילו לקבלת אבחנה וטיפולים לא נכונים שיכולים לפגוע בכם או לפגיעה בקשר עם הרופא, דווקא במקרה כה מורכב בו הוא חיוני.

בלי צעדים קיצוניים - המשיכו באורח החיים הרגיל עד כמה שאתם יכולים. זה לא הזמן לעזוב את העבודה, להפסיק את הלימודים או לפרק את הזוגיות. נסו גם להתמיד בפעילות גופנית. קחו הפסקות במידת הצורך, נצלו את ימי המחלה, צאו מהכיתה כשאינכם מרגישים טוב. אל תנקטו בצעדים קיצוניים שיהיה קשה לחזור מהם.

ספרו למשפחה ולחברים הקרובים - מה יחשבו עליי? איך אסביר את זה? למה להעמיס עליהם? אלו בדיוק המחשבות שהביאו אתכם להנביט את המצוקות במצע הגידול הפנימי שלכם. זה הזמן להתחיל בשינוי. תלמדו להיעזר, תנו לעצמכם לקבל לפעמים, זוהי סיטואציה שמצדיקה את גיוס מעגלי התמיכה שלכם.

אל תשללו ייעוץ פסיכיאטרי - כמו שאורטופד מפנה לנוירולוג, שפנימאי מתייעץ עם קרדיולוג וכולם נעזרים ברופאי הכאב, כך גם עם הפסיכיאטר. מומחיותו יכולה להיות זו שתביא לאבחנה המדויקת והטיפול המתאים. ישנם אבחנות וכיוונים עליהם רק הוא יכול להצביע או לשלול. תוספת זו יכולה לקדם את הרופאים המטפלים בכם וכמובן את מצבכם. אל תתנו לסטיגמות, סרטים משנות ה- 60 או מחשבות אחרות לפגוע בכך שתקבלו את הטיפול הטוב ביותר.

פנו לפסיכולוג רפואי - לא צריכה להיות אבחנה פסיכיאטרית, כדי להבין שמצב חוסר הודאות מעורר חרדה. זוהי סיטואציה מורכבת שקל ללכת בתוכה לאיבוד, לאמץ ייאוש ולהיות מבולבלים, ללא חשק או שימחה. הטיפול הפסיכולוגי במצבים אלה בא להפחית ככל שניתן מאותן התחושות. לפעמים הוא מצליח לסנן את הסימפטומים שמפריעים לאבחנה, או בוחן יחד עם המטופל האם ניתן כבר לשחרר אותם ולתת להם לחלוף.

* הכותב הוא פסיכולוג ומנהל קהילת טרשת נפוצה ברשת החברתית-בריאותית "כמוני"