מבחינת בריאות הפה גרידא, ישנה עדיפות למשך קצר ביותר האפשרי של נוכחות פחמימות בחלל הפה. זאת בגלל שהאפקט הקריוגני (=יצירת עששת השיניים) של החומצה בחלל הפה היא מצטברת, וככל שנאפשר לחומצה משך זמן ארוך יותר בסביבת השיניים - היא תזיק יותר. אגב, לרוק בריא לוקח 20 עד 30 דקות  לנטרל את החומצה שגורמות הפחמימות בחלל הפה, ולכן ההמלצה היום, מבחינת בריאות השיניים, היא לרכז אכילת פחמימות ולא לפזר אותן על פני היום. פתרון אחר, שגם משתלב במה שנאמר למעלה הוא לעיסת מסטיק (ללא סוכר, כמובן) לאחר אכילת הפחמימות. לעיסת המסטיק מעודדת הפרשת רוק מסיבית וכך ניטרול החומצה מחלל הפה מהיר יותר.

מצד שני, מחקרים מצביעים על קשר אפידמיולוגי בין השמנה, רמות טריגליצרידים ורמת כולסטרול כללי וLDL ובין הימצאות וחומרת מחלת חניכיים - כך שגם זה שיקול...

תהיתי אם מעבר לאפקט האוראלי גם פפטידי השובע מושפעים מלעיסה...ולכן הצעתי לבחון את המסטיק. שאלתי את מחבר המחקר אם הוא בחן גם שמנים, הוא לא בחן, אבל הסכים איתי שקרוב לודאי אצלם לא יהיה אפקט כל כך בולט של לאכול לאט על השובע, שכן השובע אצלם בעייתי מלכתחילה.

לדעתי ניתן להפריד בין בין אכילה איטית המאפשרת לנו לקבל את המשוב מפפטידי השובע ולהכיר בכך שאנו שבעים, לבין הצורך האוראלי. הצורך האוראלי שיכול להביא להשמנה אינו נובע דווקא (או לפחות לא בכל המקרים) בשל תחושת רעב, אלא הרצון בנוכחות של משהו בפה שלנו (וזה לא הזמן לפרט את הסיבות) מכיוון שיש לכך השפעה מרגיעה. כנראה שלעיסת מסטיק עדיפה להרזייה, כי האלטרנטיבות של מילוי הצורך האוראלי במזון חדש כל פעם משמינה בהרבה, מן הסתאם. הרבה פסיכולוגים רואים גם בעישון מילוי הצורך האוראלי בדומה למסטיק. השאלה היא האם אני מכניס דברים לפה בשל תחושת רעב או בשל חרדה/ חוסר נעימות/ רצון להרגיש בטוח? היא שאלת מפתח (אחת מבין כמה) בניסין לטפל בשורש בעיית ההשמנה.