סטודנטים לרפואה חווים דיכאון בשעור גבוה יותר מאשר באוכלוסיה בכללית ויחד עם זאת סטיגמטיים ביותר כלפי מחלות נפש.

המחקר הראה שכ 53.3 אחוזים מן הסטודנטים לרפואה שדיווחו על סימפטומים דיכאוניים היו במצוקה ביחס לגילוי המחלה והרגישו סיכון בלדבר עליה.

כמעט 62 אחוזים מאותם הסטודנטים אמרו שהמשמעות של בקשת עזרה היא שמיומנויות ההתמודדות שלהן אינן טובות.

אלו שסבלו מרמת דיכאון בינונית עד חמורה הסכימו, שגילוי מצבם יגרור הרעה קשה בתדמיתם כך שיראו בהם אנשים שאינם מסוגלים להתמודד עם האחריות שביה"ס לרפואה דורש וחבריהם הסטודנטים יכבדו אותם פחות.

המחקר הראה ש-14.3 אחוזים מן הסטודנטים דיווחו על דיכאון בינוני עד חמור - נתון הגבוה ב 10 - 12 אחוזים מן הנתונים המאפינים את האוכלוסיה הכללית.

המחקר מראה שהסטודנטים הסובלים מדיכאון מרגישים מוכתמים בסטיגמה ע"י חבריהם וחברי הפקולטה האחרים. רגשות אלה עלולים לפגוע ביכולת שלהם לטפל במחלה.

קיימת גישה בלתי סובלנית כלפי דיכאון ומכאן ניתן להקיש שגם כלפי מחלות נפש בכלל - מגיב אחד הפרופסורים בפקולטה לרפואה. סטודנטים מקשרים באופן לא נכון בעיות של ביצוע עם דיכאון.

"אנו רוצים לספק, סביבה לימודית שבה דיכאון מטופל כמו כל בעיה רפואית אחרת שמגיע לה טיפול, אבחון ומניעה, ויותר חשוב אנו רוצים שהסטודנטים לרפואה ירגישו בנוח לבקש עזרה".

מנקודת ראות של הציבור - התוצאות מדאיגות משום שהן מצביעות על חוסר סובלנות כלפי מטופלים עם סימפטומים דיכאוניים.

עורך המחקר מסכם את הדברים בצורך לשנות את האווירה הלימודית שבה מלמדים את הרופאים העתידיים.

המחקר בוצע בקרב סטודנטים לרפואה במישיגן.

 JAMA, 2010; 304 (11), 1181-1190

תרגום ועריכה: אורית זאבי יוגב