מדענים מדווחים שגילו כי נשימת רמות נמוכות של חמצן בפרצים קצרים, עשויה לשפר את הניידות של חלק מהאנשים הסובלים מפגיעות חוט שדרה, במיוחד כשמשלבים בטיפול גם אימוני הליכה.

פגיעות חוט שדרה מאופיינות בהפרעה לעצבים בחוט השדרה. כאשר העצבים ניזוקים, זה עלול להוביל להפחתה בתחושה בגוף ולאיבוד ניידות.

חלק גדול מפגיעות חוט השדרה אינן שלמות – משמע שהנזק לחוט השדרה אינו מוחלט וישנה המשכיות של חוט השדרה מהמוח ועד לחלק התחתון ביותר.

למחקר הנוכחי, חוקרים מאוניברסיטת אמורי גייסו 19 אנשים עם פגיעות בחוט השדרה בין מקטע C2 ומקטע T12. לכל הנחקרים הייתה יכולת ללכת לפחות צעד אחד ללא סיוע של אדם אחר.

הנחקרים חולקו לשתי קבוצות. בקבוצה הראשונה אנשים נחשפו להיפוקסיה (רמות חמצן נמוכות) או טיפולי דמה בהם קיבלו רמות חמצן רגילות. לאחר שבועיים הקבוצות החליפו טיפולים.

בקבוצה השנייה שולבו גם אימוני הליכה: הנחקרים קיבלו היפוקסיה או טיפול דמה, ואז התבקשו ללכת הכי מהר שיכלו במשך 30 דקות במהלך השעה הראשונה שלאחר הטיפול. גם בקבוצה זו, לאחר שבועיים, הוחלפו הטיפולים בין הנחקרים.

הטיפול בהיפוקסיה היה כרוך בנשימת רמות נמוכות של חמצן דרך מסיכה למשך 90 שניות, ולאחר מכן 60 שניות של נשימה עם רמות חמצן רגילות – במשך 40 דקות ביום, במהלך חמישה ימים עוקבים. 

החוקרים מדדו את קצב וסיבולת ההליכה של המשתתפים לפני שהמחקר החל, בימים הראשון והחמישי לטיפול ולאחר שהטיפולים פסקו.

הממצאים שפורסמו בכתב העת Neurology חשפו כי בקבוצת הנחקרים הראשונה, במבחן הליכה של 10 מטר, המשתתפים הלכו 3.8 שניות מהר יותר בממוצע לאחר שטופלו בהיפוקסיה, בהשוואה לאחרי שהם נשמו רק רמות חמצן רגילות.

בקבוצת הנחקרים השנייה, במבחן שבדק כמה רחוק הנחקרים יכלו ללכת ב-6 דקות, נמצא כי כשהנחקרים טופלו בהיפוקסיה עם שילוב של אימוני הליכה, הם הצליחו ללכת בממוצע 100 מטר יותר – עליה של 250% בסיבולת, בהשוואה ללאחר שהם קיבלו טיפול דמה ואימוני הליכה.

השילוב של טיפול בהיפוקסיה ואימוני הליכה הוביל לתוצאות טובות יותר מטיפול בהיפוקסיה ללא אימוני הליכה.

כעת נדרשים מחקרים נוספים בתחום, כדי שניתן יהיה לדעת אם יש להמליץ על טיפול בהיפוקסיה כחלק מהשיקום של נפגעי חוט שדרה ולהבין לאיזה נפגעי חוט שדרה הטיפול עשוי להתאים.

Neurology. Published online November 27, 2013