התופעה מוכרת – אנחנו מנסים לרזות, אבל במקרים רבים גם אם מצליחים, בסופו של דבר זה נגמר בהשמנה. כדי לחקור את מהות ההשמנה הפרדוקסאלית הקשורה לדיאטה, עקבו חוקרים מאוניברסיטת הלסינקי במשך 25 שנה אחר 4,129 תאומים.

החוקרים ביקשו לבדוק את הנושא בתאומים כדי לבחון כמה מתופעת ההשמנה הפרדוקסאלית קשורה לנטייה גנטית לעליה במשקל וכמה לאירועי הירידה במשקל עצמם.

הגובה והמשקל של המשתתפים נמדדו אחרי 16, 17, 18, ו- 25 שנה ותועדו גם מספר הפעמים בהם הייתב הרזיה מכוונת של מעל 5 ק"ג במשך 25 השנים.

המחקר מראה כי דיאטות מעלות את הסיכון להשמנה בהמשך החיים. הסיכוי להיות אחרי 25 שנים בעל עודף משקל (BMI מעל 25) היה משמעותית גבוה יותר אצל משתתפים שרזו במכוון פעם אחת  (פי 1.8 אצל גברים, פי 2.7 אצל נשים) ואצל משתתפים שרזו פעמיים או יותר (פי 2 אצל גברים, פי 5.2 אצל נשים), בהשוואה לאלה שלא היו להם אפיזודות של הרזיה.

בתחילת המעקב, משקלם של התאומים הזהים היה זהה. אחרי 25 שנה, אצל תאומים זהים שרק אחד רזה במכוון, אותו תאום שקל 0.4 ק"ג יותר מאחיו. אצל תאומים לא-זהים, כשרק אחד רזה במכוון הוא שקל 2.2 ק"ג יותר מאחיו אחרי 25 שנה.

קיימים מנגנונים רבים המעורבים בהשמנה לאחר דיאטה. כך למשל מחקר מצא כי הגוף מייעל את השרירים כדי להוריד את צריכת האנרגיה שלהם, מה שמביא להפחתה בקלוריות שאנו מוציאים. מחקר אחר מצא כי שינויים הורמונאליים שנוצרים בעקבות דיאטה גורמים לנטייה לתחושת רעב, לפחות שנה לאחר הדיאטה.

Int J Obes (Lond). 2012, 36(3), 456-64

תרגום ועריכה: ד"ר דינה ראלט