מצאתי מעין בלוג או אולי כתבה במגזין אינטרנטי של קהילות יהודיות אורתודוקסיות בארה"ב בנושא הפרעות אכילה. כפי שתוכלו לקרוא, יש התייחסות לשכיחות גבוהה ביותר של הפרעות אכילה בקרב האוכלוסיה, אך אני חייבת לומר כי להרגשתי יש משהו נאיבי בדברים שנכתבו. אולי אלה פערי תרבות. אני חשבתי על כמה קשה לפעמים להודות בקיומה של הפרעת אכילה, אז על אחת כמה וכמה בקהילות ותרבות אשר השתיקות, ההסתרות והבושה הם לעיתים קרובות ממאפייניה הדומיננטיים.

להלן תקציר הבלוג:

באחת הקהילות היהודיות האורתודוקסיות הגדולות היו פרסומים נרחבים אודות סמינר שיתקיים בנושא הפרעות אכילה. מומחים הוזמנו, הכיסאות סודרו, סדר היום תוכנן כולל פאנל שאלות ותשובות....... אך רק פחות מ-40 איש הופיעו.

למה?

ציטוט: "אני הכחשתי את הבעיה מאז כיתה ח', כאשר לראשונה קיבלתי את האבחנה. היום אני הולכת לדיאטנית, ולמרות שאני עדיין סובלת מהפרעת אכילה, אני לפחות יודעת שיש לי הפרעת אכילה, ואני מתמודדת עם זה".

ההערכה היא שבארה"ב בקרב האוכלוסייה הכללית אחת מכל 200 נשים סובלת מהפרעת אכילה קשה מסוג אנורקסיה נרבוזה. בקהילות היהודיות האורתודוקסיות מומחים מעריכים כי השכיחות היא אף גבוהה יותר – יש אומרים אפילו פי ארבע מהאוכלוסייה הכללית.

זהו ללא ספק עניין שמערב פיקוח נפש מכיוון שמבין כלל התחלואות הפסיכיאטריות, לאנורקסיה שיעורי תמותה מהגבוהים ביותר.

המידה בה נערות בברוקלין אינן מרוצות מדימוי הגוף שלהן היא אסטרונומית.
כך, אין ספק שיש כאן בעיה שדורשת התייחסות. יחד עם זאת, יש להיות זהירים באופן בו נגשים לבעיה, מכיוון שלעיתים לדבר על הפרעה בדרכים מסוימות רק מחמיר את הבעיה.

באופן כללי, אנורקסיה מתרחשת בקרב נשים פי עשר יותר מאשר אצל גברים. בקהילה היהודית האורתודוקסית, היחס הוא אפילו עוד יותר נוטה לצד אחד.

אולי הסיבה לשכיחות הגבוהה של שיעור הפרעות האכילה היא בגלל שיותר ויותר בנות מבססות את הדימוי העצמי שלהן על המידה בה הן מושכות מבחינה חיצונית, על המראה החיצוני.

הנושא של הצורך של בנות להיות רזות לא בא רק מלחצים פנימיים-נפשיים. מחקר קצר בקרב השדכנים של הקהילה העלה על פני השטח אמת קשה: הבנים שואלים למידת השמלה של המיועדת. ואף לעיתים רוצים לדעת פרטים על האימא ושאר הבנות במשפחה.

ומכאן יש שלל עיצות להתמודדות עם הבעיה....

להמשך קריאה:

www.5tjt.com/news/read.asp