לפני פרוצדורות כגון ניתוחים, צנתורים וטיפולי שיניים, הרופא המבצע לעיתים מבקש מהמטופל להפסיק טיפול בתכשירים נוגדי צימות טסיות כגון אספירין, פלויקס או אגרנוקס או, לחילופין, תכשירים נוגדי קרישה כקומדין או פרדקסה, מחשש לדימום בזמן או לאחר הפרוצדורה. מאידך, ידוע כי בחולים מסוימים, הנמצאים בסיכון גבוה, הפסקת הטיפול עלולה להוביל לשבץ מוח. מחקר חדש ביקש לבדוק מהו אחוז מקרי השבץ אותם ניתן לשייך להפסקת טיפול נוגד צימות או קרישה.

עורכי המחקר, שנערך במדינות סינסינטי וקנטאקי בארה"ב, עברו על הגיליונות הרפואיים של כל חולי השבץ שאושפזו בשנת 2005. מתוך 2,197 מקרי שבץ, 114 חולים, כלומר 5.2% מאוכלוסיית המחקר, חלו בשבץ בשישים הימים לאחר הפסקת טיפול מדלל דם, כמחציתם על רקע הפסקת טיפול לפני פרוצדורה. רוב מקרי השבץ היו שבץ ראשון אצל המטופל ומיעוטם היו אירועים מוחיים חוזרים.

מתוצאות המחקר שפורסם בכתב העת STROKE עולה כי ההחלטה לגבי הפסקת הטיפול לדילול דם איננה פשוטה וכי יש להפעיל שיקול דעת פרטני בכל חולה העומד לעבור הליך פולשני הדורש את הפסקת הטיפול. ההחלטה לגבי הפסקת הטיפול צריכה להתקבל על ידי הנוירולוג המטפל, המכיר היטב את החולה ומודע לסיכון לשבץ וכן לחוזק ההתוויה בטיפול נוגד קרישה, בשיתוף הרופא המבצע את ההליך. ראוי לציין כי בחלק מהמקרים ניתן להעביר את החולה לזריקות קלקסן אותן ניתן להפסיק ביממה שלפני ההליך.

STROKE doi: 10.1161/STROKEAHA.110.611905

תרגום ועריכה: ד"ר איתן אוריאל