בשנים האחרונות גוברת המודעות לאי היענות לטיפול תרופתי במצבים רפואיים שונים – ולנזקים הנלווים לה ביציאה מאיזון בריאותי ובסכנה לחזרה/ החמרה של הסיבוך הרפואי שבעטיו נדרש הטיפול. מספר עבודות זיהו בעשור החולף מגמה מסוכנת של אי היענות לתרופות בקרב חולים כרוניים – לרבות חולי סוכרת, כשבאחד המחקרים מישראל נמצא כי רק כמחצית הסוכרתיים נטלו את רוב התרופות שנרשמו עבורם וכן נפגעי שבץ מוחי, שנמצא במחקרים שונים כי הם אינם נוטלים את התרופות הניתנות להם למניעת שבץ מוחי חוזר.

עתה מצאו חוקרים ישראלים כי בקרב נפגעי שבץ קיימת גם בעיה בהיענות לתרופות הניתנות להקלה במצוקה הנפשית, וכי בעיה זו אינה זניחה – והיענות נמוכה לתרופות לדיכאון מעלה את הסיכון לתמותה לאחר שבץ.

מחקרים רבים העלו כי שבץ מוחי עשוי להוביל לדיכאון, לרבות מחקר מקנדה ממאי 2012 שמצא כי שבץ מוחי מעלה ב-61% את הסיכון לדיכאון ומחשבות אובדניות, והמידע אף אומץ בנייר עמדה רשמי של המכון הלאומי לבריאות הנפש בארה"ב (NIMH) המונה צעדים למניעת התפתחות דיכאון בקרב אנשים שעברו שבץ מוחי. גם מהצד השני, מטה אנליזה של חוקרים מגרמניה העלתה בינואר 2015 כי אנשים עם דיכאון בסיכון גבוה ב-40% לפתח שבץ מוחי בהשוואה לבריאים, וכשהוצאו מהניתוח אירועי שבץ בשנים הראשונות למעקב, זינק הסיכון בקרב נפגעי דיכאון לפתח שבץ לסיכון הגבוה ב-64% בהשוואה לאנשים שלא סבלו מדיכאון.

סיכון גבוה יותר לגברים

במחקר הנוכחי, החוקרים ממשרד הרופא הראשי בקופת חולים כללית ומכון כללית למחקר, בשיתוף חוקרים מאוניברסיטאות בן גוריון ותל אביב, קינגס קולג' בלונדון, שירותי הבריאות הממלכתיים בבריטניה (NHS) ובית חולים גהה, בדקו לאורך ארבע שנים (בין השנים 2011-2008) נתונים אודות 32,361 נפגעי שבץ מוחי המבוטחים בכללית שרכשו לפחות מרשם אחד של תרופה כלשהי נגד דיכאון.

ההיענות לטיפול התרופתי לדיכאון נמדדה כיחס שבין המרשמים שניתנו לתרופות לבין מימושם בבתי המרקחת: מעל לרבע (26.6%) מנפגעי שבץ מוחי (8,619 נבדקים) תועדו עם אי היענות לטיפול תרופתי כאשר עד 20% בלבד מהמרשמים לתרופות לדיכאון שנרכשו בבתי מרקחת, 15.8% מהנפגעים (5,108) תועדו עם היענות ברמה נמוכה בהיקף של 20% עד 50% מהמרשמים שנרכשו, 17.5% מהנפגעים (5,656) עם היענות ברמה בינונית בהיקף של 50% עד 80%, והיענות גבוהה תועדה בקרב פחות ממחצית (40.1%) מנפגעי השבץ (12,978) כאשר 80% ומעלה מהמרשמים לתרופות לדיכאון נרכשו בבתי מרקחת.

בניתוח רב משתני המנטרל גורמים מתערבים קליניים וסוציו דמוגרפיים, לרבות תחלואה כפולה, נמצא כי אי היענות לטיפול תרופתי לדיכאון בקרב נפגעי שבץ העלתה ב-25% את הסיכון לתמותה בהשוואה להיענות גבוהה, ואילו היענות נמוכה לטיפול לדיכאון העלתה ב-17% את הסיכון לתמותה. עם זאת, היענות בינונית לטיפול תרופתי לא העלתה את הסיכון לתמותה ברמה מובהקת סטטיסטית. ככלל, הסיכון לתמותה על רקע אי היענות לטיפול תרופתי לדיכאון היה גבוה ב-40% בקרב גברים נפגעי שבץ בהשוואה לנשים נפגעות שבץ.

החוקרים מסכמים כי "היענות נמוכה לתרופות לדיכאון נקשרה בעלייה בסיכון לתמותה מכל הסיבות בקרב אנשים שעברו שבץ מוחי". על רקע הממצאים והשכיחות הגבוהה של דיכאון וחרדה בקרב נפגעי שבץ, החוקרים קוראים להעלות את ההיענות לטיפול תרופתי לדיכאון בקבוצה זו בקרב רופאים ומרפאות המטפלים בנפגעים.

במחקר, שממצאיו פורסמו לאחרונה בכתב העת European Neuropsychopharmacology, השתתפו ד"ר אמיר קריבוי, ד"ר ברנדון סבס, פרופ' רן בליצר, ד"ר שירה וייצמן, ד"ר בקה פלדמן, משה חושן, פרופ' גיל זלצמן, ד"ר אלדר הוכמן ופרופ' גל שובל. 

מחקרים רבים מצביעים על סיכון מוגבר בקרב נפגעי שבץ מוחי לפתח דיכאון וחרדה הדורשים טיפול תרופתי. לפי הערכות ממחקרים שונים, 39% עד 52% מנפגעי שבץ מפתחים דיכאון וחרדה בתקופה של חמש שנים לאחר האירוע המוחי. דיכאון נמצא קשור גם בגורמים שונים הקשורים לשבץ, לרבות איכות חיים נמוכה, נכות פיזית, פגיעה קוגניטיבית, קשיים בהחלמה והנטל של המטפל העיקרי בנפגע השבץ. בעוד שהסיבה להתפתחות דיכאון בקרב נפגעי שבץ מורכבת, וכוללת גם גורמים כגון נטייה גנטית וגורמים נפשיים ודמוגרפיים שונים, הרי שקיימת הכרה גוברת בקהילה הרפואית לצורך בטיפול תרופתי הולם לדיכאון בקרב נפגעים שמאובחנים עם מצוקה נפשית.

נטייתם של נפגעי שבץ מוחי להיענות נמוכה לטיפול תרופתי אף היא תועדה במספר מחקרים בספרות הרפואית. כך, למשל, מחקר אמריקאי מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס מדצמבר 2009 מצא כי 22%  מנפגעי שבץ מוחי אינם נוטלים מדללי דם כנדרש כדי להפחית את הסיכון לקרישי דם.

מחקרים שונים מדגישים את חשיבותו של הטיפול התרופתי לדיכאון וחרדה בקרב נפגעי שבץ מוחי עם מצוקה נפשית: ישנן ראיות כי הטיפול בדיכאון וחרדה לא רק מפחית את תסמיני הדיכאון, מפחית נכות, פגיעות נוירולוגיות וחרדה, אלא גם ישנן עדויות כי התרופות נורטריפטילין ופלואוקסטין משפרות את סיכויי ההישרדות לאחר שבץ בהשוואה לתרופת דמה, לפי מחקר אמריקאי שפורסם באוקטובר 2003 בכתב העת American Journal of Psychiatry.

European Neuropsychopharmacology, doi: 10.1016/j.euroneuro.2017.08.428