גדילה תקינה של הילד היא עניין שמעסיק הורים רבים, בייחוד אם בגן או בבית הספר ילדים רבים גבוהים יותר או שאח או אחות צעירים ממנו משיגים אותו בגובה. גדילה מושפעת מגורמים רבים, חלקם גנטיים, חלקם ביולוגיים, וחלקם סביבתיים. מדריך "כמוני" מונה את הגורמים המרכזיים המשפיעים על הגדילה ועלולים להוביל להפרעת גדילה.

חוסר בהורמון גדילה

חוסר בהורמון גדילה או רמה נמוכה של הורמון גדילה מהווים גורם משמעותי להפרעה בגדילה, המצריכה במקרים מסוימים התאמת טיפול בהורמון גדילה.

הורמון גדילה הוא הורמון המיוצר בבלוטת יותרת המוח ותורם לצמיחת עצמות. "רמות הורמון הגדילה הולכות ועולות בילדות עד לשיא בתקופת ההתבגרות, ובהמשך הולכות ויורדות בגיל המבוגר עד רמות נמוכות ביותר, כך שלמשל ממוצע רמת הורמון נורמלית ביממה בגיל 50 נחשבת כחוסר בהורמון גדילה בגיל 14", מסביר פרופ' צבי צדיק, אנדוקרינולוג ילדים ומתבגרים ומנהל רשות המחקר במרכז הרפואי קפלן.

חוסר בהורמון גדילה יכול להתפתח בכל גיל ובדרגות חומרה שונות. לעתים חוסר הורמון גדילה מאובחן כחלק מתת פעילות כללית של יותרת המוח, המובילה לחוסר של מספר הורמונים (panhypopituitarism).

התסמינים המקובלים לחוסר בהורמון גדילה כוללים:

בילודים: צירוף של אירועים חוזרים של היפוגליקמיה (סוכר נמוך בדם), צהבת ממושכת ואיבר מין קצר (micropenis) בקרב זכרים, וגם פגמים מולדים בקו האמצע הדמיוני של הגוף (midline defects), צריכים להעלות חשד לקיום חוסר בהורמון גדילה. שילוב ממצאים אלה, ובמיוחד עדות לחוסר הורמונלי נוסף, בדרך כלל מחייבים טיפול מיידי בהורמון גדילה בהקדם, לאחר בירור ראשוני קצר, למניעת התפתחות אירועי היפוגליקמיה ופיגור שכלי.

בינקות: בינקות עשוי חוסר בהורמון גדילה להתבטא בתמונה קלינית של חוסר שגשוג, אם כי לא בהכרח. חוסר בהורמון גדילה אינו מתבטא תמיד בירידה בקצב הגדילה, במיוחד בחודשי החיים הראשונים.

בילדות: הפרעה בגדילה היא הסימן הטוב ביותר לחוסר בהורמון גדילה בילדות. סימנים נוספים מקובלים כוללים בליטה של עצמות המצח (frontal bossing), השמנה מרכזית (truncal obesity) שמתבטאת בהשמנה בעיקר של מרכז הגוף וללא ידיים ורגליים שמנות, היפופלזיה (כשל של איבר או רקמה להתפתח ולהגיע לגודל תקין) של מרכז הפנים, איחור בסגירת מרפסים, איחור בבקיעת שיניים, איחור בגיל עצמות, שיער דליל, קול גבוה צפצפני וכפות ידיים ורגליים קטנות.

בהתבגרות: הביטוי האופייני ביותר לחוסר בהורמון גדילה בגיל ההתבגרות הוא "קפיצת גדילה" (pubertal spurt) קטנה מהרגיל.

חוסר בהורמון גדילה עשוי להיגרם כתוצאה מגורמים רבים, בהם סיבות גנטיות, נזק לרקמת המוח כתוצאה מתאונת דרכים או גידול או מסיבות סביבתיות, כפי שיפורט בהמשך, אולם עשוי גם להתפתח ללא סיבה ברורה – מצב רפואי הקרוי 'חוסר אידיופטי בהורמון גדילה' (Idiopathic Growth Hormone Deficiency). פירושו של השם הוא שאין אנו יודעים במקרה זה מדוע הפרשת הורמון הגדילה לקויה. חוסר בהורמון גדילה עלול להוביל לירידה בנפח השרירים, ירידה בצפיפות העצם וסיכון מוגבר לאוסטיאופורוזיס.

מחקרים אומדים את השכיחות של חוסר בהורמון גדילה באחד לכל 3,800 איש. עוד בשנת 1977 התייחסו הערכות שפורסמו בכתב העת British Medical Journal על חוסר חמור בהורמון גדילה המתפתח בקרב אחד לכל 4,018 איש.

בכל הקווים המנחים שפורסמו בעולם מודגש שאבחנת חוסר בהורמון גדילה היא אבחנה קלינית הכוללת בתוכה בדיקות מעבדה, נתונים קליניים של גדילה ועוד. נתון אחד בלבד אינו מביא בהכרח לאבחנת חוסר בהורמון גדילה.

אבחון חוסר בהורמון גדילה אינו מתאפשר בבדיקת דם בודדת, מאחר ורמות ההורמון אינן קבועות בדם והפרשתו מתבצעת בפעימות (פולסים) שביניהן רמת הורמון הגדילה נמוכה. השיטה הנהוגה מזה כשלושים שנה לאבחון חוסר בהורמון גדילה היא בתבחין גירוי - בדיקה תחת מתן חומר המגרה הפרשת הורמון גדילה, הבוחנת את השיא הכי גבוה של הפרשת הורמון גדילה.

כל מה שצריך לדעת על בדיקת מלאי הורמון גדילה

שיטה מדויקת יותר, שנעשית כיום רק במקרים חריגים או למטרות מחקר, היא לקיחת דגימת דם כל 30-20 דקות במשך 24 שעות. שיטה כזו מראה את כל שיאי ההפרשה של ההורמון, אך היא אינה מעשית.

בדיקה עקיפה המשמשת כתבחין סקירה למצב הורמון הגדילה, אך אינה נחשבת לבדיקה אבחנתית, היא בדיקת רמת גורם גדילה דמוי אינסולין המכונה IGF-1. גורם גדילה זה מיוצר בעיקר על ידי הכבד, אך גם ברקמות רבות אחרות בהשפעת הורמון הגדילה. חוסר בגורם גדילה זה עשוי לרמוז גם על חוסר בהורמון גדילה, אולם הוא אינו ספציפי לחוסר בהורמון גדילה, והסיבה השכיחה ביותר הגורמת לרמה נמוכה של גורם גדילה היא חוסר תזונתי.

הפרעות הורמונליות נוספות

הפרעות הורמונליות נוספות העלולות להשפיע על הגדילה הן חוסר הורמוני בלוטת התריס וחוסר הורמוני מין בגיל ההתבגרות. גם להורמונים לפטין ואינסולין השפעה על הגדילה.

גנטיקה

לגנטיקה תפקיד מרכזי בגדילה תקינה של ילדים. בשנים האחרונות הולכים ומתגלים עשרות סמנים גנטיים שונים שהימצאותם בגנום תורמת לגדילה או לחילופין מעכבת אותה. עד היום תואר קשר בין גדילה לבין כ-300 גנים שונים.

עבודה שפורסמה במאי 2011 בכתב העת PLoS ONE, שהעריכה את הקשר בין גורמים גנטיים וסביבתיים לבין הפרעות גדילה בהתבסס על מאגר של 2,402 משפחות מבריטניה עם תאומים, העלתה כי גנטיקה משפיעה יותר מסביבה על גודלם של ילדים (69%) ועל מהירות צמיחה (57%), ואילו משפיעה פחות מגורמים סביבתיים על קצב הצמיחה (35%).

מחקר המתבסס על מאגר של סריקות גנטיות בקרב 3,538 תושבים מצפון פינלנד, שפורסם במארס 2009 בכתב העת PLoS Genetics, זיהה 24 סמנים גנטיים הקשורים בגדילה, ובייחוד שבעה סמנים הקשורים לגנים המסומנים באותיות HHIP, DLEU7, UQCC, SF3B4/SV2A, LCORL ו-HIST1H1D הקשורים בשיא מהירות הצמיחה לגובה (מדד המסומן באותיות PHV, כלומר Peak Height Velocity) בילדות, וכן חמישה סמנים הקשורים לשיא מהירות הצמיחה לגובה בהתבגרות, שמסומנים באותיות SOCS2, SF3B4/SV2A, C17orf67, CABLES1 ו-DOT1L.

הפרעות גדילה רבות נקשרו בשנים האחרונות במוטציות גנטיות. בין השאר נמצא כי חוסר בהורמון גדילה קשור בשינויים גנטיים. חוסר מסוג Ia ו-II קשור במוטציה בגן המסומן באותיות GH1 האחראי על יצירת חלבוני הורמוני הגדילה, ואילו חוסר מסוג Ib קשור במוטציה בגן GH1 או בגן הקרוי GHRHR שאחראי על קולטנים להורמון שמשחרר הורמוני גדילה הקרוי גם בשם 'סומטורלין' (Somatorelin), ואילו חוסר מסוג III קשור במוטציה בגן ששמו BTK האחראי על יצירת חלבון הנושא אותו שם, האחראי מצדו על התפתחות תקינה של תאי B במערכת החיסונית.

בהקשר זה, חוקרים מישראל מהמכון הלאומי לסוכרת נעורים בפתח תקווה, דיווחו בפברואר 2006 בכתב העת Journal of Endocrinological Investigation כי זיהו מוטציה גנטית חדשה בקרב שתי משפחות של ערביי ישראל בגן GHRHR שעשויה להוביל לפגיעה בגדילה, המופיעה בקרב 2% מערביי ישראל.

מגדר

לגברים נטייה חזקה יותר לגדילה מאשר לנשים – הבדל שנמצא גם במחקרים אפידמיולוגים, ומתבטא בין השאר גם בעקומות גדילה שונות לגברים ולנשים. אמנם לנשים לפני גיל המעבר יש רמות גבוהות יותר של הורמון גדילה - פי 6 עד 12 בהשוואה לגברים צעירים, ממצא הקשור ככל הנראה ברמות גבוהות יותר של הורמון המין הנשי אסטרוגן - אולם למרות יתרונן ברמות ההורמון, נשים ברוב המקרים גדלות להיות נמוכות מגברים.

סדר הלידה

הקשר בין לידה ראשונה לגדילה נחשב לשנוי במחלוקת. מצד אחד, חלק מהמחקרים מצאו כי ילדים בכורים שנולדו בלידה ראשונה נוטים להיות קטנים יותר מאחיהם הצעירים, לרוב כי הרחם שבו מתפתח העובר קטן וצר יותר בקרב נשים שיולדות לראשונה. מאידך, מחקרים אחרים מצביעים על ממצאים הפוכים ועל יתרון גובה בקרב ילדים בכורים. חוקרים מאוניברסיטת אוקלנד בניו זילנד דיווחו בספטמבר 2013 בכתב העת Clinical Endocrinology כי בכורים גבוהים יותר מאחיהם ואחיותיהם, גם לאחר נטרול השפעת גובה ההורים על התוצאות. ממצאים אלו מוסברים בעיקר בכך שילד בכור לרוב נולד למשפחה שהיא מבוססת יותר כלכלית, ולכן זוכה לתזונה טובה יותר, ואילו ילדים שהם אחים או אחיות לילדים בכורים הנולדים במשפחות ברוכות ילדים נוטים להשתייך למעמד סוציו אקונומי נמוך יותר ולקבל תזונה דלה יותר ברכיבים חיוניים המשפיעה על הגדילה.

מעבר לאלו, ילדים שנולדו בלידה מרובת עוברים לרוב קטנים יותר מהממוצע.

משקל האם

לנשים עם עודף משקל או השמנת יתר נוטים להיוולד ילדים עם עיכובים בגדילה. חוקרים אמריקאים מאוניברסיטת איווה דיווחו בספטמבר 2012 בכתב העת Journal of Pediatrics, כי מצאו קשר בין נשים עם עודף משקל והשמנת יתר לבין עיכוב בתהליכי גדילה והתפתחות בילדים, לפחות בשנת חייהם הראשונה. מלידה ועד גיל שלושה חודשים, בשלבי ההתפתחות הראשונים, נמצא כי ילדים לאימהות עם משקל עודף צברו פחות משקל, פחות גובה ופחות מסת שומן בהשוואה לילדים לאימהות משקל תקין.

החוקרים העריכו כי אחת הסיבות להתפתחות מעוכבת בקרב ילדים לאימהות עם עודף משקל קשורה בדלקתיות, כשתאי שומן שלרוב מסייעים בדיכוי המערכת החיסונית גורמים בקרב ילדים לאימהות עם עודף משקל לעירור המערכת החיסונית, והעברת אנרגיה שהייתה אמורה להיות מושקעת בהתפתחות לצורך ויסות המערכת החיסונית. עוד הוערך במחקר, כי בעוד שבקרב עוברים לאימהות עם משקל תקין גדילה נגרמת הן מחומצות שומן המועברות מהאם לעובר באמצעות הורמון הגדילה IGF-1 והן באמצעות הפרשת הורמון גדילה של העובר מבלוטת יותרת המוח במוחו שלו, הרי שבקרב עוברים לאימהות עם עודפי משקל, אלו מקבלים כמות גבוהה יותר של חומצות שומן מהאימהות באופן שגורם להאטה של הפרשת הורמוני גדילה עצמית מבלוטת יותרת המוח של העובר ומכאן לעיכוב בגדילה.

עבודות נוספות הראו כי נשים שמוסיפות בהיריון למשקלן כמות נמוכה של קילוגרמים לרוב יולדות פעוטות עם גדילה איטית יותר.

תזונה

"תזונה מהווה גורם משמעותי המשפיע על גדילה, וברוב המקרים חסרים תזונתיים עשויים להתבטא בפגיעה בגדילה", מסביר פרופ' צדיק. הפרעה תזונתית יכולה להיגרם בשל חוסר במזון, בשל הרכב לא נכון שלו או בשל הפרעה בספיגת המזון.

בתת תזונה פוחתים מספר הקולטנים להורמון גדילה על פני התאים. הגוף מנסה להעלות את רמת הורמון הגדילה בדם, אך מספר הקולטנים פוחת, וייצור I-IGF פוחת, ועל כן בחסר תזונתי קצב הגדילה יורד למרות עליית יצור הורמון הגדילה, כי פחת מספר האתרים שעליהם הורמון הגדילה יכול להשפיע. אחד המחקרים החלוצים בנושא הופיע עוד באפריל 1970 בכתב העת "ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין", ומצא כי תת תזונה בקרב ילדים המאושפזים בבתי חולים בשנת חייהם הראשונה משפיע לרעה על גדילתם.

בין השאר נמצא עוד בשנות התשעים קשר בין רמת הורמון גדילה לרמות ויטמין A בגוף. בנוסף, עבודות רבות מצביעות על קשר בין מחסור בסידן בינקות ומחסור בוויטמין D בזמן ההיריון לבין התפתחות לקויה של העצמות, עיכוב בגדילת העצם, צפיפות עצם נמוכה הקרויה 'אוסטיאופניה' ופגיעה בגדילה, כמו למשל מחקר אמריקאי שהתפרסם במארס 2004 בכתב העת Journal of Nutrition.

גם לתזונת האם בהיריון עשויה להיות השפעה על הגדילה. נוסף על כך, הפרעה לתזונת העובר בשל הפרעה שלייתית יכולה לגרום להפרעות קשות בגדילה התוך-רחמית. במספר עבודות נמצא כי תינוקות לאימהות שצורכות קפאין בכמויות גבוהות בהיריון מושפעים במדדי גדילה, בייחוד בנים.

עישון

עישון, המהווה גורם סיכון מוכח למחלות וסיבוכים רפואיים רבים, עלול להוות גם גורם סיכון להפרעות בגדילה, אם כי הקשר בין התופעות אינו ברור לאשורו.

עבודות הראו כי רמות הורמונים הקשורים לגדילה תקינה מסוג IGF-1 ו-IGFBP-3 בקרב תינוקות לנשים שעישנו בהריונן היו נמוכים יותר, מה שעשוי לרמז על קשר בין הורים מעשנים להפרעות גדילה. אחד המחקרים בתחום זה הראה כי רמות ההורמון IGF-1 ירדו בקרב תינוקות בנות בלבד ולא בנים, אם נולדו לאימהות מעשנות חולות אסתמה.

עם זאת, מחקר שפורסם בשנת 2002 בכתב העת Pediatric Research שביצע מעקב אחר 1,335 ילדים לאימהות מעשנות ולא למעשנות בהיריון, מצא כי למרות שבלידה תינוקות לאימהות מעשנות היו בממוצע קטנים יותר במשקל ובגובה, הרי שבשנת החיים הראשונה הייתה השלמה מלאה בגדילה, כך שהשתוו בגיל שנה בנתוני הגדילה לאלו של ילדיהם של אימהות שאינן מעשנות.

חוקרים מפקיסטן דיווחו במאי 2015 בכנס לרפואה אנדוקרינית באירלנד, כי בנים שמעשנים מריחואנה בגיל ההתבגרות גדלים להיות נמוכים ב-11 סנטימטר בממוצע ובמשקל נמוך ב-4 ק"ג בממוצע בהשוואה לבנים שלא מעשנים בהתבגרותם מריחואנה. לפי מחקר זה, הממצא נקשר לעובדה כי בקרב בנים מעשני מריחואנה אמנם חלה עלייה ברמות ההורמון הגברי טסטוסטרון וברמות ההורמון LH, אולם לצדה אובחנה ירידה ברמות הורמון גדילה.

זיהום אוויר

השפעות זיהום אוויר על הגדילה עדיין נחקרות, והממצאים שנאספו עד כה מרמזים על השפעה אפשרית. דו"ח של המכון לסביבה באוניברסיטת UCLA משנת 2008 מונה מחקרים שמצאו כי בשלב העוברי שהוא שלב ההתפתחות הרגיש ביותר, זיהום אוויר עלול לגרום לעיכובים משמעותיים בגדילת העובר.

מחלות

הגדילה של ילדים עשויה להיות מושפעת גם ממחלות כרוניות שונות. לכן, כאשר מאבחנים בעיית גדילה חשוב לעשות בירור מקיף אשר במסגרתו שוללים בעיות רפואיות שונות.

מחלות כליה: מחלת כליה כרונית פוגעת בגדילה ובייחוד במצב של אי ספיקה כלייתית. "על כן הוכר בעולם טיפול בהורמון גדילה בקרב חולים באי ספיקת כליות כרונית", מדגיש פרופ' צדיק.

חוקרים אמריקאים מאוניברסיטת UCLA דיווחו באוקטובר 1999 בכתב העת Journal of Bone and Mineral Research כי לילדים עם כשל כלייתי כרוני יש סיכויים גבוהים יותר לפגיעה בגדילה, המתווכת על ידי חלבון הקרוי PTHrP שמשפיע על האטה בגדילת העצמות. ממצאים דומים עלו גם בעבודות נוספות שקשרו בין מחלות כליה בילדות לפגיעה בגדילה.

מומי לב מולדים: הגבלה בגדילה מהווה את אחד הסיבוכים המשמעותיים בקרב ילדים עם מומי לב מולדים (Congenital Heart Diseases). מחקר מאוסטרליה שהתפרסם בנובמבר 2014 בכתב העת Congenital Heart Disease, העלה כי מקרב מדגם של 78 ילדים עם מומי לב מולדים, 21% סבלו מעיכוב בגדילה כשהתבטא בגובה נמוך מהממוצע ו-23% מעיכוב גדילה שהתבטא במשקל. זמן אשפוז ממושך יותר בבית החולים נמצא כגורם סיכון לרמות נמוכות בפרמטרים המצביעים על גדילה.

צליאק (כרסת): צליאק היא מחלה בה קיימת רגישות לחלבון חיטה הקרוי גלוטן. בקרב הסובלים מהמחלה נגרמת פגיעה ברירית המעי עם הפרעה בספיגת חומרי מזון. המחלה יכולה להתבטא בכאבי בטן, בשלשולים, בירידה במשקל ובאנמיה, אולם לעיתים הביטוי היחיד או הראשון של המחלה הוא הפרעה בגדילה לגובה.

מחלות דלקתיות של המעי: הגדילה היא אחד המאפיינים החשובים ביותר בילדים עם מחלת מעי דלקתית. פרופ' דן טרנר, מנהל המרכז לקרוהן וקוליטיס כיבית בילדים בשערי צדק ומנהל תחום קרוהן וקוליטיס בכמוני, מסביר כי גדילה פגועה מופיעה בכמחצית מהילדים עם קרוהן לפני גיל ההתבגרות. לעומת זאת, בקוליטיס כיבית הגדילה לרוב תקינה, בהתאם למקובל אצל ילדים ללא המחלה. הפגיעה בגדילה בקרוהן נובעת בעיקר ממתווכים דלקתיים המופרשים מהרירית הדלקתית, ומפריעים לפעולת הורמון הגדילה. גורמים נוספים הפוגעים בגדילה בקרב ילדים הסובלים ממחלות מעי דלקתיות הם טיפול בסטרואידים לתקופה ממושכת (לא טיפול סטנדרטי) וחסרים תזונתיים הנובעים מבעיות ספיגה או מאכילה לא מספקת.

סיסטיק פיברוזיס: חוקרים מאיטליה ומישראל - ממרכז שניידר לרפואת ילדים, דיווחו במארס 2013 בכתב העת Journal of Cystic Fibrosis כי על פי ממצאים משלושה מרכזים לטיפול במחלת סיסטיק פיברוזיס, לחולים במחלה יש סיכויים גבוהים יותר לפגיעה בגדילה הנגרמת כתוצאה ממחסור בהורמון גדילה בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. בעוד שבכלל האוכלוסייה שיעור הסובלים מחוסר בהורמון גדילה נאמד בכ-0.03%, הרי שבקרב ילדים עם סיסטיק פיברוזיס העלה המחקר שיעור של 4.21% הסובלים מחוסר בהורמון גדילה, שיעור הגבוה פי 200.

הפרעה בתפקוד בלוטת התריס: כאמור, להורמון בלוטת התריס תפקיד חשוב בגדילה. תת-פעילות מולדת או נרכשת של בלוטת התריס עשוי להביא להפרעה קשה בגדילה.

אנמיה קשה: אנמיות כרוניות כמו אנמיה חרמשית וטלסמיה מאופיינות בהפרעה בגדילה.

אנורקסיה נרבוזה: הפרעת האכילה אנורקסיה נרבוזה, המאופיינת בדיאטה קיצונית בה נשללים מהגוף בצורה חדה חומרי מזון ואנרגיה במקביל לעיסוק קיצוני בספורט, עלולה להוביל להפרעה בגדילה.

ישנן מספר רב של מחלות נדירות/יתומות בעלות גורם גנטי המשפיעות על הגדילה. בין המרכזיות שבהן:

תסמונת טרנר (Turner’s Syndrome): הפרעה גנטית בקרב נשים הנגרמת ממחסור מלא או חלקי של אחד מזוג כרומוזומי המין XX, חוסר הגורם להפרעה בגדילה ובהתפתחות איברי המין ולעתים במומי לב, כליות ושמיעה. טיפול בהורמון גדילה המתחיל בשנה השנייה לחיים מועיל לחולים בשיפור הגדילה.

תסמונת פראדר-ווילי (Prader-Willi Syndrome): תסמונת הקרויה בעברית 'תסמונת הרעב הקטלני', המאופיינת בתסמינים גופניים והתנהגותיים ובין השאר בהשמנה ואכילת יתר טורדנית וללא שובע שמתפתחת סביב גיל שנתיים. התסמונת מלווה גם בהפרעה בגדילה הנגרמת עקב חוסר בהורמון גדילה, והסובלים ממנה מטופלים בהורמון גדילה. מחקר מבריטניה מכתב העת Pediatrics משנת 1991 אמד את גובהם הסופי הממוצע של בוגרים שחיים עם התסמונת ב-155 ס"מ בקרב גברים ו-147 ס"מ בקרב נשים.

תרופות

ריטלין: הקשר בין ריטלין להפרעות גדילה העסיק חוקרים רבים, אולם ראיות עדכניות שוללות קשר מסוג זה. בשנת 2004 דווחו ממצאי מחקר שהסעיר את הקהילה הרפואית, שמצא קשר בין התרופה הפופולארית להפרעות קשב וריכוז (ADHD) לבין הפרעות גדילה. המחקר שפורסם על ידי חוקרים אמריקאים מאוניברסיטת קליפורניה בכתב העת Pediatrics, קבע כי ריטלין גורם לעיכוב הגביהה של כסנטימטר אחד בגובה לכל שנה בממוצע. מחקר מסין שפורסם בכתב העת Neuropediatrics באוגוסט 2010 מצא בקרב ילדי בית ספר בגילי 12-6, כי נטילת ריטלין גורמת לעיכוב בצמיחה לגובה של 1.86 ס"מ, במעקב של 4-2 שנים.

עם זאת, ממצאים חדשים שוללים השפעה מתמשכת של ריטלין על הגדילה. מחקר אמריקאי מהמרכז הרפואי מאיו קליניק שפורסם בכתב העת Pediatrics באוקטובר 2014 ניסה להפיג את חששותיהם של הורים לילדים המטופלים בריטלין, כשהפריך את המיתוס בדבר הפגיעה בגדילה בקרב מטופלים בריטלין וקבע על סמך מדגם של אלף ילדים כי אין לריטלין השפעה מתמשכת על גדילה בגילי הבגרות. ניתוח הנתונים הראה כי לא ה-ADHD עצמו ולא הטיפול התרופתי קשורים לגובה הסופי אליו הגיעו הילדים, גם לא עם שימוש ממושך בתרופות. בקרב בנים עם ADHD, אלה שטופלו באמצעות תרופות ממריצות במשך 3 חודשים או יותר חוו פרץ גדילה והגיעו לגובה המקסימלי שלהם בגיל מאוחר יותר מאשר אלה שלא טופלו בתרופות מסוג זה. אבל גם אצלם הגובה הסופי לא הושפע מהטיפול התרופתי.

עם כל זאת, הניסיון הקליני מלמד כי הילדים היחידים שניזוקים מריטלין הם אלה שבהם התרופה מדכאת את התיאבון והאכילה, והם אינם עולים במשקל תקופה ארוכה. ניתן להתגבר על כך על ידי ניהול אכילה יומי-קפדני, כולל ארוחה גדולה בבוקר לפני לקיחת הריטלין ומתן ריטלין רק בימי לימודים.

קורטיקוסטרואידים: מינונים גבוהים של קורטיקוסטרואידים הניתנים לתקופות ממושכות לטיפול במצבים דלקתיים, עשויים להוביל לדיכוי ניכר של הגדילה וקיפוח הגובה הסופי.

תרופות לאסתמה: סקירת מאמרים בנושא של מאגר קוצ'ריין (Cochraine) שפורסמה ביולי 2014 ובוצעה על ידי חוקרים מברזיל ומקנדה, העלתה כי ילדים המטופלים באופן יומיומי עם קורטיקוסטרואידים במשאף עשויים לגבוה בחצי סנטימטר פחות במהלך שנת הטיפול הראשונה. עם זאת, נמצא כי ההשפעה לא נמשכת בשנים שלאחר מכן, ולכן מוגדרת כשולית, בייחוד על רקע השפעותיה המיטיבות של התרופה בשליטה על האסתמה ותפקוד הריאות.

יש להדגיש שבילדים עם אסתמה קשה שמקבלים מנות גבוהות של קורטיקוסטרואידים לתקופות ממושכות צפוי להתפתח דיכוי ניכר של הגדילה וקיפוח הגובה הסופי, אך רוב הילדים עם אסתמה אינם סובלים מאבחנה זו.

סייע בהכנת המדריך: פרופ' צבי צדיק, אנדוקרינולוג ילדים ומתבגרים ומנהל רשות המחקר במרכז הרפואי קפלן

לכל המידע על בעיות גדילה

למידע על עקומות גדילה

תאריך עדכון אחרון: אוגוסט 2015