כשמתרחש אירוע טראומטי קהילתי כמו אירוע טרור, רבים נדבקים לטלוויזיה, לאתרי החדשות ולרשתות החברתיות, ונחשפים שוב ושוב למראות ולצלילים הקשים. אבל מתברר שזה עשוי להוביל לתסמיני דחק חריפים, אפילו יותר מנוכחות באירוע עצמו, במיוחד באנשים הפגיעים לתסמיני דחק פוסט טראומטיים – כמו אלה שנחשפו לטראומה בעבר.

מחקר חדש שבחן חשיפה לאמצעי תקשורת ותסמיני דחק לאחר הפיצוץ במרתון בבוסטון שהתרחש באפריל האחרון, מצביע על כך שהדבקות למסך מכל סוג שהוא - לא רק טלוויזיה - כשמתרחש אירוע טראומטי, עלולה לפגוע בבריאות הנפש.

שבועיים עד ארבעה שבועות לאחר הפיצוץ, החוקרים מאוניברסיטת California-Irvine ערכו סקר אינטרנטי בקרב מדגם מייצג של 4,675 מבוגרים, בהם 846 תושבי בוסטון ו-941 תושבי ניו-יורק. הם בחנו תגובות דחק חריפות, את מידת החשיפה הישירה לפיצוץ, מידת החשיפה הלא-ישירה באמצעות אמצעי תקשורת שונים וחשיפה קודמת לאירועים טראומטיים כמו אסון התאומים בניו-יורק.

החוקרים שפרסמו את ממצאיהם בכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences, מצאו כי שש שעות ביום או יותר של חשיפה לסיקור תקשורתי בשבוע שלאחר אירוע הטרור, נקשרו לסיכון מוגבר להתפתחות דחק חריף, אפילו יותר מאשר באנשים שהיו במרתון עצמו או בסביבתו.

תסמיני הדחק החריף כללו מחשבות חודרניות, תחושה שהאדם "על הקצה", הימנעות מדברים שמזכירים את האירוע ותחושת ניתוק.

יש לשים לב כי התוצאות לא מתייחסות רק לאנשים שלא זזים מהטלוויזיה. מדובר באנשים שנחשפים שוב ושוב לאורך כל היום למגוון של מקורות תקשורתיים.

תסמינים של דחק חריף עלו עם כל שעה נוספת של חשיפה לתקשורת - כולל טלוויזיה, רשתות חברתיות כמו פייסבוק או טוויטר, אתרי אינטרנט, רדיו וכדומה - בכל מכשיר, גם בטלפון החכם.

הקשר נותר גם לאחר שהחוקרים לקחו בחשבון משתנים שהיו עלולים להתערב ולהשפיע על התוצאות, כגון היסטוריה של בעיות נפש, חשיפה לאירועים טראומטיים קודמים והרגלי צפייה בטלוויזיה לפני הפיצוץ.

עוד עלה מהמחקר כי חשיפה ישירה לאירועים טראומטיים קודמים - כמו אסון התאומים וירי בבתי ספר - קשורה לסיכון מוגבר לתגובת דחק חריפה עם חשיפה מרובה לסיקור תקשורתי לאחר אירוע טראומטי קהילתי.

בעקבות הממצאים, החוקרים מזהירים כי היצמדות למסכים מסביב לשעון לאחר אירועים טראומטיים עשויה להחמיר תגובת דחק, במיוחד בקרב אנשים הפגיעים לתסמונת פוסט טראומטית בשל חוויות טראומטיות קודמות או היסטוריה של מחלות נפש.

מחקר זה מתווסף למחקר שנערך על אסון התאומים, שמצא עלייה בתחלואה פיזית ופסיכולוגית עד שלוש שנים מאוחר יותר, בקרב אנשים שהייתה להם חשיפה עקיפה לאירוע באמצעות הטלוויזיה.

יש לציין שממצאי המחקרים אומנם מצביעים על קשר מובהק, אבל הם לא מוכיחים קשר של סיבה-תוצאה – במילים אחרות, הם לא מוכיחים כי צריכה אינטנסיבית של סיקור תקשורתי של אירוע טראומטי היא הגורם הישיר לתגובת הדחק החריפה. ייתכן שהיו משתנים מתערבים שהחוקרים לא הצליחו לנטרל בחישוב הנתונים. לדוגמא, ייתכן שאנשים עם נטייה לדחק נצמדים יותר למסכים לאחר אירועים.

PNAS December 9, 2013