ניסוי חדש הראה כי תרכיב מוכר המשמש כיום כחיסון למחלת השחפת, יכול לגרום למוות של תאי מערכת החיסון הפוגעים בתאים המייצרים אינסולין בלבלב, וכך לשחזר באופן זמני את ייצור האינסולין בחולי סוכרת סוג 1.

סוכרת מסוג 1, המכונה גם "סוכרת נעורים", נגרמת כאשר מערכת החיסון של הגוף הורסת את תאי הבטא – התאים המייצרים אינסולין בלבלב. ללא אינסולין, סוכרים מצטברים בדם.

החוקרים מבית החולים הכללי במסצ'וסטס דיווחו בשנת 2001 כי האצת ביטוי ה-TNF – גורם המחסל תאי T, אותם תאים של מערכת החיסון הפוגעים בתאים מייצרי האינסולין – ריפאה סוכרת סוג 1 בעכברים באמצעות שחזור ההפקה של אינסולין בלבלב.

היות ומינונים גבוהים של TNF רעילים לבני אדם, החוקרים השתמשו בניסוי הנוכחי בתרכיב החיסון BCG המעלה בבטחה את רמות ה-TNF. ה-BCG נמצא בשימוש כבר 90 שנה. הוא מאושר על ידי מנהל המזון והתרופות האמריקאי כחיסון לשחפת ולטיפול בסרטן שלפוחית השתן.

בניסוי, שהיווה שלב 1 של ניסוי קליני, השתתפו 6 אנשים עם סוכרת סוג 1 - חולים ותיקים שאובחנו לפני 15 שנה בממוצע - שקיבלו שתי מנות של BCG או פלצבו בהפרש של 4 שבועות. כמו כן השתתפו בניסוי 6 נבדקים בריאים שקיבלו את אותם טיפולים. בדיקות הדם של הנבדקים הושוו גם לאלה של 75 חולי סוכרת ותיקים ו-16 בריאים.

בדיקות דם שבוצעו בתדירות גבוהה מדדו את רמות תאי ה-T – תאי מערכת החיסון הפוגעים בתאים מייצרי האינסולין, ושל פפטיד C – סמן להפרשת אינסולין בלבלב.

החוקרים, שפרסמו את ממצאיהם בכתב העת PLOS ONE, דיווחו כי במהלך 20 שבועות הניסוי, בשניים מתוך שלושת המשתתפים שקיבלו את תרכיב ה-BCG נצפתה עליה בתמותת תאי ה-T ועליה זמנית אך משמעותית סטטיסטית בפפטיד C. משמעות הממצאים היא שחזור זמני של ייצור האינסולין אצל חולים ותיקים מאוד.

באופן מפתיע, גם באחד מנבדקי קבוצת הביקורת - שלא קיבלו את התרכיב אלא פלצבו - נצפו תוצאות דומות בבדיקות הדם. לאחר בדיקה נמצא כי אדם זה, במקביל להשתתפותו במחקר, במקרה פיתח זיהום חריף של וירוס האפשטיין-בר, זיהום הידוע כמזרז ביטוי של TNF – הגורם המחסל את תאי ה-T. 

החוקרים מבהירים כי מטרת המחקר אינה לבחון את האפשרות למנוע הופעת סוכרת סוג 1, אלא לייצר טיפול שממש ירפא סוכרת סוג 1 באנשים החיים עם המחלה.

כעת החוקרים מתכננים את שלב 2 של הניסוי, באמצעותו הם מצפים ללמוד כיצד לכוון את מינוני תרכיב ה-BCG כדי להגיע לתגובה ממושכת יותר לטיפול.

 PLoS ONE 2012, 7(8), e41756

תרגום ועריכה: ד"ר דינה ראלט