קהילה יקרה, ימים קשים עוברים על רבים מאיתנו במישור הלאומי ובמישור האישי. אני רוצה קודם כל להודות לכן ולכם שאתם כאן, תומכים אחד בשניה, משתפים, פותחים את הלב ואת המידע שצברתם. לא מובן מאליו.... רוצה לאחל לכול אחד ואחת מכם שנה שלווה, בריאה, שמחה וכול מה שתבחרו לאחל לעצמכם.

תודה שאתם כאן.

אורית 

אני גימלאית כבר מספר שנים,

מזה 25 שנה מטופלת בסרוקסט שעזר לי מאוד בזמנו, והמשיך להיות מצב סטטי כל השנים.

אני מתפקדת היטב ומדחיקה את כל הפחדים והחששות,. מי שלא מכיר אותי לא יחשוב דבר.

אבל..יש תקופות שאני פחות בטוב.

בזמן האחרון עקב כאבי גב ורגל....שאורטופד בדק אותי. והכל יחסית בסדר, נכנסתי לחרדות שמא יש לי מחלה נוירולוגית...

אין סימפטום מסויים....רק המחשבות מפליגות,.,.

אגיע לרופא כמובן אבל...סתם חששות לא יובילו את הרופא לבדיקות מעמיקות יותר....

לוקחת גם קלונקס כשאני צריכה, אבל הפסיכטרית שלי ץ בזמנו, לא רוצה שאקח יותר מכדור אחד של 0.5...

מה עושים ???

שאלה קצת מבולבלת כי ככה אני חשה עכשיו.

חג שמח . ותודה.

לא ראיתי הרבה פה מדברים בנושא של ספרבאטו אשמח שתשתפו בחוויה שלכם. ניסיתי 9 תרופות שונות שלא שינו את המצב רוח (דיכאון) קיבלתי הפנייה לאיכילוב לעוד שבועיים להתחיל את הטיפול. בעיקרון מתרגשת שיש משהו באופק שיכול לעזור / עזר לעוד אנשים אשמח שתכתבו מה חוויתם או מה שמעתם ראיתם מאנשים שעברו האם יש שינוי? שיפור? הטבה? 

תודה רבה למי שמגיב 🫶🏼

אם יש בינינו אנשים רגישים מאוד, אני מקדישה את זה עבורכם-

מאז שגיליתי שאני עם רגישות אמפטית גבוהה אני אולי מבינה יותר טוב את עצמי אבל הרבה פחות את העולם ואת מקומי בתוכו.

אני מרגישה שהכל ציני ומנוכר ואני? לא חלק מהמירוץ. כי יש לי קצב איטי יותר, חקרני יותר, תהליכי יותר, רגיש יותר, עמוק יותר. יש לי לב שצמא לתת יותר ממה שהוא מצליח לקבל. לב נאיבי ורומנטיקן חסר תקנה כזה שלמד בדרך הקשה שהוא צריך להיות זהיר הרבה הרבה יותר ועכשיו? הוא פשוט קצת נחסם כי התעייף מלהאמין ועם חלומות לא קונים במכולת.

אני מרגישה שאנחנו חיים בעולם שהחומר יותר חשוב מהרוח, עולם שמבקש מאיתנו לרדוף אחר הכסף. בטח בישראל כי לנשום כאן זה פאקינג יקר. עולם בו אסור לי להתלבט, להתבלבל, להשתהות, להאט, לחלות, להביע דעה אחרת ואם אני לא איישר קו עם המערכת ההישגית הדורסנית אני אמצא את עצמי בחוץ פשוט. מדברת מדם לבי כי זה קרה לי לא מעט ועדיין קורה. 

ואני שואלת, האם יש מקום לרגישות בעולם כזה יצרני? לשונות נוירולוגית? האם אני יכולה להרגיש באמת שייכת? אולי זה בכלל לא העולם. אולי זה המדינה שמרגיש לי שלא מפסיקה להתפורר ולהחליש יותר ויותר את האזרחים שבה? ואם הם גם ככה מוחלשים אז היא גם מייאשת אותם יותר ויותר. 

שנים שאני מנסה למצוא לי את המרחבים בהם אני שייכת ויש אנשים שמדברים את השפה שלי-שפת הרגישות והאותנטיות ואני מרגישה עייפה כל כך מהמסע. עייפה מתחושת התלישות. עייפה מזה שכל פעם שאני פוגשת קרירות רגשית הגוף שלי פיזית מתכווץ ושכל פעם שהרגשתי קצת שייכת זה היה לתקופה קצרה ונעלם. 

ספציפית עכשיו אני עם צינון כבר מעל לשבוע אחרי ששוב עבדתי קשה מדי במקום עבודה אינטנסיבי מדי בו המרמור בצוות חוגג ואני בטוחה שיש קשר לכך כי מי שחווה רגישות אמפטית גבוהה יודע שהתחושה היא שאת פשוט כמו ספוג שסופג את כל האנרגיה הרגשית סביבך ותוך כדי גם צריך לעבד את האנרגיה שלו בינו לבין עצמו וזאת חוויה מציפה מאוד פיזית ורגשית. 

הפסקתי כבר לספור כמה עבודות החלפתי מתחילת המלחמה- פה חלת כי אין מרחב מוגן, שם פיטורים כי מצמצמים, ביטול תפקיד, חוסר התאמה. קמה ונופלת וקמה ונופלת וקמה ונופלת וקמה ונופלת והמינוס גדל אבל איכשהו שורדת בין עבודה מזדמנת אחת לאחרת והעתיד חידה. איך אפשר לדמיין בכלל עתיד אם בקושי הווה אני מצליחה להחזיק?.

בכל זאת אני עדיין שואפת להצליח להיות חופשיה להרגיש רגישה בלי להתנצל על זה או להרגיש שאני פחות, להיות בסביבה שתומכת ואפילו מעצימה את זה ולא, אני לא חושבת שזה רק עניין של חיפוש אחר זוגיות שמדוייקת ללב שלי למרות שזה יכול בהחלט לחזק את תחושת השייכות שלי בעולם. 

זה מעבר וזה גם משליך אחד על השני כי כשאני אמצא לי את המרחב בו מי שאני זה לא רק מספיק אלא הכי טוב שיש, בו אני לא מרגישה נכה בגלל הפגיעות שלי, בו הפגיעות שלי היא אומץ ולא מתפרשת כחולשה אני אהיה שלמה באמת. 

אני אוכל להביא את מי שאני עמוק בפנים ולהפסיק להסתתר מאחורי המסכה שהעולם הזה מבקש ממני ללבוש שוב ושוב. להפסיק לחיות בדיסאוננס הפנימי הזה שכבר יצר אצלי מחלות בגוף ובנפש כי הוא מבין שמשהו לא עובד. שאני כנראה עגולה בעולם מרובע ומה אני אגיד לכם זה פשוט לא מתחבר. 

אין לי תשובות, רק הרבה שאלות אבל למי שיש כאן תובנות קצת מעודדות ורוצה לשתף מהמסע שלו או שלה אז אין דבר שיותר מרגש אותי מסיפורים אנושיים בייחוד שהם על צמיחה ממשברים ואני תמיד שמחה להשראה.

שלום לכולם, אשמח להתייעץ עם אנשים שעברו/עוברים תהליכים דומים לשלי. אני לא סובלת מדיכאון אבל מזה כמה חודשים, הרגשתי מדי פעם תחושה של סחרחורת (לא ורטיגו), חולשה, קשה לעמוד בלי לזוז, אי-שקט. זה החמיר והחמיר עד שלא חטפתי התקף חרדה - רעדו לי הידיים, הרגליים, דופק מהיר, בחילה, חשבתי שאני עומדת למות. מאז אותו התקף ראשון, כל השבוע אחריו היה לי התקף כל יום. ואז פתאום זה עבר. הלכתי לפסיכיאטר, שאמר לי לעשות בדיקות דם. הכל תקין, אין בעיה עם בלוטת התריס. אבל הסחרחורת ותחושת הריחוף חזרו, על בסיס יומיומי ובעוצמה, זה מגיע למצב שקשה לי ללכת ואני מפחדת שאתעלף או אפול. אני עושה תרגילי נשימה, זה עוזר אבל לא ישר ולא לגמרי. אני מתחתנת עוד שלושה חודשים ומפחדת ששם אשתגע סופית ואם עוד אין לי התקפים הם יחזרו. שוקלת להתחיל לקחת נוגדי-דיכאון. יש לי כמה שאלות - האם מישהו נתקל בתסמינים כמו שלי וחווה אותם? האם נוגדי דיכאון עוזרים? מפחדת להתחיל לקחת תרופות, קראתי זוועות על זה שאנשים התחילו, התסמינים חזרו אחרי תקופה ואז העלו להם את המינון, העלו עוד ועוד ועוד...כמו מעגל סגור. אני רוצה להאמין שזה לא לכל החיים. לעזרתכם אודה