תסמונת השלפוחית הרגיזה המקשה על היכולת להתאפק במתן שתן ביום ובלילה היא תופעה רווחת באוכלוסייה, הנגרמת על רקע גורמי סיכון רבים שאובחנו באלפי עבודות מחקר. גורמי הסיכון לתופעה נחלקים בעיקרם לחמש קבוצות: גורמים גנטיים, מחלות, תרופות, מאפיינים דמוגרפיים וחשיפות סביבתיות.

מאפיינים דמוגרפיים

מין

למרות ששלפוחית רגיזה עשויה להופיע הן בגברים והן בנשים, ובגברים אף נקשרה לערמונית מוגדלת – תופעה נפוצה בשכיחותה, וכן לאלו העוברים ניתוחי ערמונית, שכיחות התסמונת בקרב נשים באוכלוסייה הכללית עדיין גבוהה באופן משמעותי: לפי האיגוד הלאומי לשליטה על סוגרים בארה"ב (NAFC) כ-85% מהסובלים משלפוחית רגיזה בארה"ב הן נשים.

ההסבר קשור במצבים מסוימים שמעידים על רגישות הורמונאלית הגורמת להיחלשות רצפת האגן ולעלייה בשלפוחית רגיזה – מצבים האופייניים בעיקר בקרב נשים, לרבות המחזור החודשי, היריון וגיל המעבר.

גיל

ככל שעולה הגיל, כך גדל הסיכון לפתח שלפוחית רגיזה – כפי שמעידים מחקרים רבים שבוצעו אודות המחלה בשנים האחרונות. לפי איגוד NAFC בארה"ב, בגילי ארבעים ומעלה סובל אחד מכל חמישה באוכלוסייה מאי שליטה במתן שתן בדרגת חומרה כלשהי.

אחד המחקרים שבוצע באוכלוסייה של חיילים אמריקאים ששבו משדה הקרב על ידי חוקרי בתי הספר לרפואה SUNY בניו יורק ו-Wayne State במישיגן, והתפרסם בשנת 2010 בכתב העת International Journal of Medical Science, העלה כי מתוך 1,086 חיילים שנבדקו, שיעור הסובלים משלפוחית רגיזה עלה עם הגיל, החל מ-1% בגילי 39-30 ל-5% בגילי 49-40, 18% בגילי 59-50, 25% בגילי 69-60 ועד ל-46% בגילי 70 ומעלה.

גנטיקה

למרות שלא זוהה עד כה במחקרים מקור גנטי ברור לשלפוחית רגיזה, ישנם רמזים לכך שגורמים מסוימים במטען הגנטי של תאי הגוף - הדי.אנ.איי - קשורים לשלפוחית רגיזה במישרין או בעקיפין. מחקר שהתפרסם בגיליון נובמבר 2014 בכתב העת FASEB Journal השייך לפדרציית החברות האמריקאיות לביולוגיה ניסויית, העלה כי קולטנים השולטים בביטוי של גנים הקשורים לשעון הביולוגי הפנימי - השעון הצירקאדי - עשויים להשפיע גם על פעילות מוגברת של שלפוחית השתן וחוסר שליטה במתן שתן. המחקר שבוצע בעכברי מעבדה העלה כי שיבוש בשעון הביולוגי, שמקורו יכול להיות גנטי, עלול להוביל גם להתפתחות שלפוחית רגיזה.

מחקרים ספורים בעשור החולף רומזים על מוטציות גנטיות העשויות להיות קשורות לשלפוחית רגיזה. אחת המוטציות הנחקרות ביותר בכיוון זה היא מוטציה בגן ששמו בטא 3-AR, שנמצאה לפי מחקר מיפן בקרב 50% מהנשים עם תסמונת שלפוחית רגיזה, במדגם של 100 חולות, בהשוואה ל-23% בלבד מקרב 101 נשים בריאות שהיוו קבוצת ביקורת.

במחקרים שמופיעים בשנים האחרונות נבדקים חומרים שונים המעוררים את פעילותם של קולטנים אדרינרגיים בשרירי הגוף הקשורים במוטציה הגנטית (אגוניסטים לבטא 3 אדרנוצפטורים, beta-3-anderoceptor agonists), ומאפשרים לשלוט במידה מסוימת על דליפות שתן בקרב הסובלים מהתסמונת.

מחלות

בהבדל מגורמים סביבתיים ותרופות, מחלות שנקשרו לשלפוחית רגיזה אינן ניתנות ברוב המקרים לשינוי, והכרתן אינה משפיעה בפועל על הפחתת הסיכון לתסמונת.

זיהומים

לפי המכון הלאומי לזקנה בארה"ב (NIA, National Institute of Aging) זיהומים מהווים את אחת הסיבות המרכזיות לאי שליטה במתן שתן ושלפוחית רגיזה, לרבות זיהומים בדרכי השתן ובאברי המין. 

מחקר מברזיל שהתפרסם בנובמבר 2012 בכתב העת Journal of Medical Virology מצא כי זיהום בנגיף מסוג HTLV-1 - Human T-cell Lymphotropic Virus Type I, מזוהה בקרב כ-25% מהמקרים גם עם אי שליטה במתן שתן. מחקר אמריקאי שנערך באוניברסיטת לויולה (Loyola) בשיקגו בימים אלה מנסה לבחון האם הימצאותם של חיידקים מסוימים בדרכי השתן של נשים מעלה את הסיכון לשלפוחית רגיזה. מחקר שהוצג בספטמבר 2010 בכנס החברה האמריקאית לאורו-גינקולוגיה (AUS) בקליפורניה שבחן כיצד דלקת חריפה במעי קשורה בכאבי בטן ובהתפתחות תסמיני שלפוחית רגיזה, מצא כי זיהום במעי מפחית מיכולתו של הגוף לאגור נוזלים בדרכי השתן, ובמקביל משפיע על דרכי השתן ורצפת האגן באופן 'מתגלגל' המוביל להתפתחות אי שליטה במתן שתן.

ערמונית מוגדלת

שלפוחית רגיזה וערמונית מוגדלת הם שני מצבים אורולוגים מורכבים בקרב גברים, שעבודות רבות זיהו בניהם קשר. ערמונית מוגדלת היא מצב רפואי שכיח ביותר המתפתח בקרב 50% מהגברים בגילי 51 עד 60, לפי נתוני המכון הלאומי לסוכרת ומחלות כליה ודרכי העיכול של המכון הלאומי לבריאות בארה"ב (NIDDK). ככלל, ערמונית מוגדלת מובילה לנוקשות של שרירי הערמונית ולקושי ביכולת ההתרוקנות של שלפוחת השתן, המעלה מצידה את הסיכון לדחיפות במתן שתן. ישנם מצבים בהם מטפלים מייחסים בטעות לסובלים מערמונית מוגדלת גם תסמונת שלפוחית רגיזה או שמייחסים בטעות לסובלים משלפוחית רגיזה גם הימצאות ערמונית מוגדלת, בגלל הקשר בין שתי התופעות.

מחלות כרוניות

מצבים כרוניים מסוימים נקשרו בעבודות לשלפוחית רגיזה, ובראשן מחלת הסוכרת. מחקר מטייוואן שהופיע ביולי 2012 בכתב העת International Journal of Urology ונערך בקרב 279 חולי סוכרת ו-579 נבדקים בריאים שהיוו קבוצת ביקורת, העלה כי 28% מהחולים עם סוכרת סוג 2 סבלו משלפוחית רגיזה - כמעט פי 2 בהשוואה לקבוצת הביקורת (16.3%). כמו כן, לסוכרתיים היה סיכון גבוה ב-44% יותר ל'נוקטוריה' (nocturia), תופעה נלווית לסוכרת סוג 2 המתבטאת ביקיצות מרובות במהלך הלילה לצורך מתן שתן. מחקר נוסף מטייוואן שהופיע בנובמבר 2011 בכתב העת Urology מצא כי בקרב סוכרתיים, לגברים, חולים מעל גיל 50 ואנשים עם היקף מותניים גדול - קיים סיכון גבוה יותר לסבול גם משלפוחית רגיזה.

ברמה הביולוגית, הקשר בין התופעות מוסבר בפגיעה אפשרית של מחלת הסוכרת במערכת העצבים המרכזית וההיקפית, שעלולה לגרום מצדה גם לפגיעה בעצבים השולטים בדרכי השתן.

אי ספיקת לב נקשרה אף היא לשלפוחית רגיזה. מחקר מטייוואן שהתפרסם בפברואר 2012 בכתב העת Urology מצא בקרב 214 חולי אי ספיקת לב עוצמה של תסמיני שלפוחית רגיזה הגבוהה ב-35% בהשוואה ל-378 נבדקים בקבוצת ביקורת. עוד נמצא כי ככל שמצב אי ספיקת הלב היה חמור יותר, כך עלה הסיכון לשלפוחית רגיזה. במחקר מוערך כי מצבם של מרבית חולי אי ספיקת לב גורם להצטברות נוזלים בגוף ולעלייה בדחף למתן שתן בשעות הלילה, ועשוי להסביר את הקשר בין המחלות. בנוסף מוערך כי השימוש מוגבר בתרופות משתנות המשמשות לטיפול באי ספיקת לב מעלה את הסיכון לפתח מצב כרוני של שלפוחית רגיזה (ראו בהמשך).

דלקות מפרקים אמנם לא הוכחו כגורם סיכון לשלפוחית רגיזה, אולם משפיעים באופן משמעותי על מהלך המחלה בגלל הקושי הקיים בקרב החולים להגיע במהירות לשירותים, שעלול להתבטא בבריחת שתן - מצב המהווה את אחד מתסמיניה של שלפוחית רגיזה.

מצבים נוירולוגים שונים נקשרו לתסמונת השלפוחית הרגיזה. בין השאר, לפי המכון הלאומי לזיקנה בארה"ב, התפתחות אלצהיימר על רקע שבץ מוחי עלולה להיות מלווה בשלפוחית רגיזה. עם זאת, יש להבחין בין תסמונת שלפוחית רגיזה שמהווה מצב כרוני מתמשך לבין תחושה של אי נעימות במתן שתן ואף אי שליטה בדרכי השתן שנגרמים בעקבות מצבים נוירולוגים מורכבים כגון טרשת נפוצה או פרקינסון, המטופלים באופן שונה מאי שליטה במתן שתן שנגרמת על רקע תסמונת שלפוחית רגיזה.

הפרעות שינה נקשרו אף הן לתסמיני שלפוחית רגיזה. מחקר מספרד שהוצג בספטמבר 2012 בכנס של האיגוד האירופי למחלות נשימה (European respiratory Society) שנערך בווינה מצא כי בקרב נשים קיים קשר בין דום נשימה בשינה לבין תסמיני שלפוחית רגיזה. גם מחקר שנערך בפינלנד והתפרסם באוגוסט 2009 בכתב העת American Journal of Epidemiology והתבסס על מדגם של 6,000 איש באוכלוסייה הכללית, מצא כי נחירות קשורות לצורך דחוף בהטלת מתן שתן במהלך הלילה (נוקטוריה) המהוות את אחד מתסמיני שלפוחית רגיזה – הן בקרב גברים והן בקרב נשים.

מצוקה נפשית

מצוקה נפשית נקשרה במספר עבודות לתסמיני שלפוחית רגיזה. מחקר מיפן שהופיע במארס 2011 בכתב העת International Journal of Urology, והתבסס על מדגם של 153 מבוגרים מעל גיל 70, מצא כי תסמיני דיכאון העלו פי 2.37 את הסיכון לסבול במקביל משלפוחית רגיזה. עבודה מאוניברסיטת איואה בארה"ב שהתפרסמה במאי 2014 בכתב העת Journal of Urology מצאה במדגם של 1,702 חיילות לוחמות בצבא האמריקאי שהשתתפו בלחימה באפגניסטן ועיראק, כי 19% פיתחו פוסט טראומה ו-22% סבלו משלפוחית רגיזה, וניתוח סטטיסטי העלה כי תסמיני פוסט טראומה (PTSD) קשורים בסיכון מוגבר לשלפוחית רגיזה.

לחילופין, תסמיני שלפוחית רגיזה, ובייחוד הצורך הדחוף במתן שתן והסיכון לבריחת שתן, מעלים מצדם את הסיכון לבעיות נפשיות. כך, למשל, מחקר מברזיל שפורסם ביולי 2014 בכתב העת Revista Brazileira de Ginecologia e Obstetricia, מצא בקרב נשים מבוגרות כי שלפוחית רגיזה קשורה בעלייה בסיכויים לסבול מתסמיני חרדה, שהלכו והחריפו ככל שאי השליטה במתן שתן החמירה. חוקרים מהולנד שביצעו סקירת ספרות רפואית של 43 עבודות מחקר על הקשר בין שלפוחית רגיזה להתפתחות מצוקה נפשית פרסמו בפברואר 2015 בכתב העת Journal of Psychosomatic research כי שלפוחית רגיזה נקשרה סטטיסטית לדיכאון ב-26 מחקרים ולחרדה ב-6 מחקרים.

תרופות

תרופות מסוימות מוכרות כגורמי סיכון לשלפוחית רגיזה, ובמרכזן תרופות מעודדות השתנה (diuretics) שנמצאות בשימוש בקרב חולי אי ספיקת לב, מחלות כליה, שחמת הכבד ויתר לחץ דם. מחקר אמריקאי שנערך באוניברסיטת אלבמה והתפרסם בקיץ 2009 בכתב העת Archives of Gerontology and Geriatrics, העלה כי שימוש בתרופות במדגם של 172 מטופלים מעל גיל 70 העלה פי 3.09 את הסיכון לדחיפות במתן שתן. 

תרופות אלה משפיעות מבחינה פיזיולוגית על הכליות להגדלת נפח השתן ולהוצאה מוגברת של נוזלים ומלחים מהגוף, וכך באופן עקיף משפיעות על הורדה של לחץ הדם. בחלק מהמקרים מומלץ למטופלים עם תרופות משתנות לבצע תרגילים לחיזוק רצפת האגן, כדי לאפשר שליטה טובה יותר במתן שתן ולמנוע בריחת שתן.

תרופות נוספות בשימוש בקרב חולי לב ויתר לחץ דם המעודדות שלפוחית רגיזה הן תרופות ממשפחת חוסמי אלפא (alpha blockers) שמשחררות את שרירי הערמונית, ויעילות בייחוד בקרב גברים עם ערמונית מוגדלת להקלת זרימת השתן החוצה מהגוף. כתוצר לוואי, תרופות אלה עלולות להשפיע על דחף מוגבר למתן שתן.

חלק מנוגדי הדיכאון משפיעים על דרכי השתן בעקיפין באופן המונע את יכולת הכיווץ, וכך מגדילים את הסיכון לתסמיני שלפוחית רגיזה, מאחר ואינם מאפשרים התרוקנות מלאה של שלפוחית השתן. מחקר מפינלנד שהופיע באוגוסט 2009 בכתב העת American Journal of Epidemiology העלה כי שימוש בנוגדי דיכאון בקרב גברים מעלה את הסיכון להטלת שתן מרובה מעל לפעמיים במהלך הלילה (נוקטוריה). קשר זה נוסף לקשרים שאותרו בעבודות שונות בין מצוקה נפשית, לרבות דיכאון, לבין שלפוחית רגיזה. ישנם גם נוגדי דיכאון עם פעילות הפוכה, שמעודדים מצב של אגירת שתן, ומאפשרים בעקיפין לטפל בשלפוחית רגיזה.

תרופות נוספות שנקשרו עם שלפוחית רגיזה ובייחוד עם החמרה במצבה הם כדורי שינה העלולים להוביל לעלייה באי יכולתו של הגוף לשלוט על מתן שתן בלילה ולעלייה בסיכון להרטבה בלילה, זאת למרות שככלל שיעור האנשים עם שלפוחית רגיזה שסובלים מהרטבות לילה בלתי נשלטות נמוך, ועומד על כ-10% בלבד.

גורמים סביבתיים 

עישון, השמנה ותזונה

כמו מחלות ותסמונות רבות נוספות, גם הסיכון לשלפוחית רגיזה גבוה יותר בקרב אנשים מעשנים או כאלה עם עודף משקל ו/או השמנת יתר. מחקר מבריטניה שבחן את הנושא במדגם של 6,424 נשים, והופיע ביולי 2003 בכתב העת BJU International, מצא כי למעשנים בהווה סיכון גבוה ב-37% לשלפוחית רגיזה, ולמעשנים בעבר סיכון גבוה ב-15%, בהשוואה לאנשים שנמנעו כל חייהם מעישון סיגריות.

כמו כן, בהשוואה לאנשים במשקל תקין, לאלו בתת משקל אמנם אין סיכון עודף לשלפוחית רגיזה והסיכון לתסמונת אף נמוך ב-14%, אולם לאנשים עם עודף משקל סיכון גבוה ב-42% ולאנשים עם השמנת יתר סיכון גבוה ב-92%.

בבחינת רכיבי מזון ספציפיים, התברר באותו המחקר כי צריכת סיבים קשורה בסיכון נמוך יותר לשלפוחית רגיזה: צריכת ירקות ופירות הורידה את הסיכון לתסמונת עד לסיכון נמוך ב-19% בקרב מי שצרכו חמש ירקות ומעלה ביום (ביחס לאלו שלא נהגו לצרוך ירקות על בסיס יומיומי), וסיכון נמוך ב-43% בקרב אנשים שצרכו חמש פירות ומעלה ביום, וכן סיכון נמוך ב-27% בקרב אלו שהקפידו על צריכת לחם מדי יום, המהווה מקור נוסף לסיבים. לצד אלה, צריכת משקאות קלים זוהתה במחקר כגורם סיכון מובהק לשלפוחית רגיזה, ונמצא כי שתיית כוס משקה מוגז אחד לשבוע כבר מעלה ב-22% את הסיכון למחלה, 6-2 כוסות משקאות קלים בשבוע מעלים ב-29% את הסיכון למחלה, והסיכון גדל פי 2.1 בשתייה יומיומית של משקאות קלים.

קפאין

צריכה גבוהה של קפאין נקשרה במספר עבודות לתסמיני שלפוחית רגיזה, אם כי הממצאים בנושא עדיין אינם חד משמעיים. מחקר שנערך באוניברסיטת אלבמה בבירמינגהאם והתפרסם בפברואר 2013 בכתב העת International Urogynecology Journal על סמך ממצאים שנאספו בקרב נשים שהשתתפו בסקר תזונה אמריקאי, העלה כי צריכת 204 מ"ג קפאין ליום, כמות שוות ערך לשתיית שתי כוסות נס קפה וכוס תה, הוסיפה ב-47% לסיכון שלהן לפתח תסמיני שלפוחית רגיזה, אם כי הסיכון עלה לתסמינים קלים בלבד.

עבודה נוספת ממכון המחקר הרפואי 'ניו אינגלנד' שבמדינת מסצ'וסטס בארה"ב, שהתפרסמה ביוני 2013 בכתב העת American Journal of Epidemiology, הראתה כי צריכה של לפחות 2 כוסות קפה ביום מעלה פי 2.09 את הסיכון לתסמיני שלפוחית רגיזה, על סמך סקר בריאות שנערך בקרב 4,144 גברים ונשים תושבי העיר בוסטון. נשים שהעלו את צריכת הקפה במשך מעקב שנמשך שמונה שנים העלו ב-60% את הסיכון לתסמיני שלפוחית רגיזה, ואילו גברים שהקפידו על צריכה קבועה של מיצים סחוטים מפירות הדר הפחיתו ב-50% את הסיכון לתסמינים שכאלה.

אלכוהול

מספר מצומצם של עבודות מצביע על קשר גם בין צריכה מוגברת של אלכוהול לשלפוחית רגיזה. מחקר מיפן שהופיע במארס 2011 בכתב העת International Journal of Urology, העלה כי בקרב מבוגרים מעל גיל 70, צריכה קבועה של אלכוהול מעלה ב-65% את הסיכון לשלפוחית רגיזה.

לעומת זאת, קיימות גם עבודות שמצביעות על קשר הפוך: למשל, במחקר מעקב מאוניברסיטת לייססטר בבריטניה שהתפרסם באוקטובר 2004 בכתב העת Public Health Nutrition, נמצא כי בקרב גברים בגילי ארבעים ומעלה שתייה קבועה של בירה הפחיתה את הסיכון לשלפוחית רגיזה, בהשוואה לגברים שכלל אינם שותים או שותים לעתים רחוקות בירה.