לאמא שלי אין אבחנה. היא סובלת מתפיסת מציאות מעוותת, מערכות יחסים מורכבות ולא יציבות עם בני משפחתה וחברים, פרשנות לא הגיונית שהיא נותנת לכל מיני אירועים, ביקורתיות רבה כלפי האנשים הקרובים לה.

שנים ניסיתי לעודד אותה לפנות לטיפול. עד שהצלחתי לשכנע אותה לפגוש פסיכיאטר הוא קבע במהירות שאמא שלי אישה חזקה והיא פשוט עוברת תקופה קשה. (כמובן שכל זה לדבריה - איך שדיווחה לי)

היא נוטלת תרופות שניתנות ע"י או רופא משפחה כמו ציפרלקס או כל מיני תרופות לזיכרון (היא מאד מוסחת ולכן מתבלבלת ושוכחת דברים בקלות) היא עברה טיפול רגשי אצל עו"סית שמעולם לא ראתה את התמונה המלאה ונתנה לאמא שלי את התחושה שהיא אישה עוצמתית וחזקה ויש לה יכולות גבוהות.

אז התייאשתי מלעודד אותה לפנות לעזרה כי לא קיבלנו מענה ראוי. אמא שלי אשפית המילים, כל גורם מקצועי שרואה את המציאות מנקודת מבטה נשבה בקסמיה, מעולם לא שמעו את ההסתכלות של בני המשפחה.

עכשיו הגעתי לנקודה שאני מבינה שאותה אני לא אשנה ואני מתקשה לעזור לה. מה שעומד לנגד עיני הוא לעזור לעצמי. כיון שאמא שלי נוטה להגיד דברים קשים ולפגוע באנשים הכי קרובים אליה שרוצים בטובתה- עלי להגן על עצמי ועל בני משפחתי.

השאלה שלי- כיצד אני שומרת על קשרים חיוביים עם אמא שלי ומעניקה לנו את חווית המשפחה (סבתא לנכדים וכו'...) ובד בבד מגינה על משפחתי.. כיצד לא להיפגע ממנה? כיצד לאפשר לה קשר עם ילדים כאשר היא אינה מבינה את הצרכים שלהם ותובעת מהם לספק את בידורה בצורה תוקפנית ולא נעימה?

במידה ולא הגעתי לפורום המתאים, אשמח אם תפנו אותי לפורום או טיפול שיספק לי מענה.

מרגישה כמו כריך.. אבל גרוע!
מלמעלה, הורים במצב קשה מאוד.
אני דיי לבד במערכה.
מלמטה, ילדים קטנים עם אתגרים גדולים.

ובאמצע, אני.
מתמודדת עם דיכאון והפרעת אכילה שמרימה את ראשה.. פשוט כי אפשר. וקשה. וסוחט.
עבודה תובענית והמון המון אתגרים.

כלפי חוץ, אני חזקה וכל יכולה.
בפנים, אני שבר כלי.

מה עושים כאשר האבא בן ה 85 מסרב לקבל טיפול לו הוא זקוק? האבא לא מחליף בגדים, לא מתקלח, לא יצא החוצה מהבית יותר מ 3 שנים. מסרב לקבל טיפול תרופתי נגד דיכאון, ולא משתף פעולה בכלל. כל הניסיונות הרבים שעשינו העלו חרס, שום דבר לא צלח. האם יש משהו נוסף לעשות לפני אשפוז שאז זה עשוי גם לגמור לו את החיים לגמרי?

יש פה אחים/אחיות למתמודדים עם מחלות נפש? אחי מתמודד ויש לא מעט סיטואציות בהן אני מרגישה חסרת אונים בניסיון להקל עליו ובהתאמה גם עלי את הסבל. יש לו התקפי זעם, אי שקט שיכול להתבטא גם בלהיכנס לחדר ולשמוע מוזיקה בווליום גבוה מאוד ולצרוח עם השירה כי לטענתו זה מה שמשחרר אותו או לאיים שיפצע את עצמו כי זו דרך הפעולה שהכי מרגיעה אותו במצבי לחץ קיצוני ואז מתחיל דיאלוג כזה בו אני צריכה לשכנע אותו למה זה לא כדאי ומציעה דרכים אלטרנטיבות שבמקרים נדירים הוא גם מיישם. אני מאוד רגישה וקל לי להזדהות עם כאב מה גם שאני עצמי מתמודדת עם מצבי חרדה ודכאון בחודש האחרון וכל פעם שיש לו התקף כזה זה שואב אותי. מה אפשר לעשות? יש מה לעשות במצב כזה מלבד לנסות להיות קולים עד כמה שאפשר ולהכיל את הסיטואציה? מודה שלפעמים אני לא מסוגלת להתמודד עם זה ומתרחקת ממנו או יוצאת לטיול בחוץ אבל לא תמיד זה מתאפשר ואני גם כל הזמן נקרעת בין הרצון שלי לא לשפוט אותו ברגעים הסוערים האלו ולהיות לצדו לבין לשמור על האיזון הרגשי שלי. איך לא מאבדים את השפיות בזמן שמטפלים במי שמתקשה לטפל בעצמו?

לאחרונה יצא ששהיתי רבות וממושכות ליד מיטת חוליו של בן משפחה אהוב. הוא כבר בבית ובבריאות טובה ואני מוצאת שקצת קשה לי להתאושש מהחרדה, מהשהייה הממושכת שם, מהמחשבות.

עצות?

שלום לכולם, חדשה כאן. בני בן ה12 וחצי אובחן כסובל ממחלת אדיסון מרכזי (בלוטת יותרת המוח). לפני יותר משנה הוא עבר משבר אדיסוני והגיע במצב קריטי לאשפוז. היום מטופל בסטרואידים ובמעקב רפואי. מחפשת לשווא כבר כמה חודשים הורים נוספים לילדים במצב דומה לצורך שיתוף והתייעצות. בעיקר הייתי רוצה לשמוע איך חיים עם המחלה הזאת, מה הסימפטומים ותופעות הלוואי שיש לצפות להם בהמשך ההתפתחות, ובכלל איך אפשר להרגיע את החרדה הקיומית לחייו...

וגם - טיפים ועצות בעניין פנייה לביטוח לאומי לקבלת קצבה - האם אפשרי ואיך.

תודה לכולם.

היי אני בת 16 וסובלת מאוד מהיחס ביני לבין ההורים שלי, כל פעם שאני עושה משהו שקצת לא נראה להם כמו שצריך (לדוגמא לא הוצאתי את הכלבה שלנו) הם מתחילים לצעוק ולכעוס ולעיתים אפילו להרביץ ואז אפילו שעבר כמעט יום מאז נזכרים הזה ומתחילים לצעוק שוב.
ובאופן כללי הם לא מבינים אותי וזה מפריע לי בלימודים וגורם לי ללחץ, הרגשה רעה ומחשבת אובדניות וכשאמרתי להם על כוונותיו האובדניות הם התחילו לצרוח עליי ולהגיד שעכשיו חודש אני לא אצא מהבית אפילו לא לבית הספר בגלל מחשבות אלה (משפחתי חוותה מקרה התאבדות לפני 20 שנה) וזה מעיק אליי אשמח לעזרה כמה שיותר מהר אני הולכת ומתחרפנת מרגע לרגע
תודה:)

שלום רב

בני בן 22 , שוחרר מהצבא לאחר שנה וחצי בעקבות משבר והתמוטטות נפשית ופיזית (חוסר תיאבון , ירידה דרסטית במשקל , הקאות ושלשולים )שבשיאה היה לו התקף אפילפטי(ללא קצף) הוא טופל בכדורי הרגעה ולאחר מכן בשילוב של ציפרלקס וקלונקס. עבר בדיקת EEG(פעילות אפילפטית אינטראיקטלית כללית) ו MRI ראש(תקין) . השתקם לאט לאט וכיום הוא חיוני , מתפקד ונמצא בזוגיות אולם עדיין סובל מעוויתות בפנים (פה, עף,עיניים) שגורמות לו למעיין ניתוקים במוח והוא מתקשה להגיב ולתפקד. העוויתות מתרחשות בעיקר כשהוא קם משינה, כשהוא מאד עייף או לחוץ ממשהו. בהמלצת נוירולוג ניתן לו טיפול בקפרה ולסרוגין בלמיקטל התרופות האלה גרמו לו לתופעות לוואי קשות כמו פריחה והפכו אותו לזומבי. כיום הוא לוקח כל בוקר חצי כדור קלונקס ,רק כך מצליח להרגע ולפני שינה קנביס רפואי (עוזר לו להרדם ולישון טוב).  אני מודעת להשלכות השליליות בנטילת קלונקס לתקופה ארוכה ומבקשת את עזרתכם והדרכתכם מה ניתן לעשות אחרת על מנת לצאת מהמצב הזה? כל הפסיכיאטרים והנוירולוגים שהיינו אצלם ממלאים אותו בכדורים שעושים לו לא טוב.

בתודה מראש

האם נמצאים בקבוצה חולים בתסמונת נדירה זו האם יש רופאים שמכירים טיפלו בתסמונת נוראית הגורמת סבל רב למטופל זקוקה בדחיפות!!! ליצור קשר עם מטופלים כאלה ורופא לדעת אל להתמודד עם הסבל הרב הפיזשל ביתי מבלי לחשוב שזו בעיה םסיכאטרית כי זה לא !!!!!