דווקא בתקופה הסוערת ביותר בהתמודדות עם סרטן השד, נשים נדרשות לקבל הרבה החלטות תחת לחץ ופעמים רבות בחלון הזדמנויות קצר. אחת ההחלטות הקריטיות, במקרים בהם נדרשת כריתה מלאה של השד, היא האם לשחזר את השד.

"העדיפות שלנו היא לשמר את השד ולעשות כריתה חלקית כשאפשר" מסבירה ד"ר תניר אלוייס כירורגית שד, מנהלת מרכז בריאות השד במרכז הרפואי קפלן וממנהלות קהילת סרטן השד ב"כמוני".

למרות שיותר ויותר נשים כיום עוברות כריתה חלקית – הן בזכות האבחון המוקדם כשהגידול פחות מפושט, והן בזכות טיפולים חדשניים טרום ניתוחיים (נאו אדג'ובנטיים) שבמקרים מסוימים ביכולתם לכווץ את הגידול ולאפשר כריתה חלקית - לעיתים אין ברירה ונדרשת כריתה מלאה של השד.

"כמעט בכל המקרים בהם אישה צריכה כריתה מלאה אנחנו יכולים להציע אופציה של שחזור" אומרת ד"ר אלוייס. "כדי לקבל תוצאות קוסמטיות טובות יותר ולחסוך ניתוחים חוזרים עדיף לבצע שחזור מיידי (כבר בזמן ניתוח הכריתה) כשאפשר".

עם זאת, שחזור אינו בהכרח הבחירה המתאימה לכל אחת. "כשמקבלים את ההחלטה צריך להבין שניתוח כריתה ושחזור קצת יותר ארוך מניתוח ללא שחזור, שההחלמה קצת יותר קשה ושיש יותר סיבוכים. נוסף על כך, השד המשוחזר לא יראה וודאי לא ירגיש כמו שד טבעי, גם כי לשד עצמו אין עצבוב ולכן אין תחושה וגם מכיוון שכשנוגעים בשד הוא מרגיש אחרת, בוודאי כשמדובר בשתלי סיליקון ולא שחזור עצמוני מרקמות שומן של המטופלת, מסבירה ד"ר אלוייס. "רוב הנשים שעברו שחזור שד מרוצות, אבל בשביל למקסם את שביעות הרצון מהתוצאה חשוב לעשות תיאום ציפיות ולדעת למה הולכים".

האפשרות שקיימת מנגד – להיוותר ללא שד – אינה פשוטה, אבל בשנים האחרונות עולה המודעות לכך שזו אכן אפשרות.

"חשוב להכיר את היתרונות והסיכונים של האפשרויות השונות. ברגע שמדובר בהחלטה מושכלת הנטייה היא לשביעות רצון יותר גדולה - בין אם הוחלט לשחזר או לא לשחזר" אומרת ד"ר אלוייס.

בפרויקט מיוחד של קהילת סרטן השד ברשת הבריאות החברתית "כמוני", בסיועה של יאנה דרום בעלת חנויות אופנה ואביזרים לנשים המתמודדות עם סרטן השד, הבאנו ארבע נשים שהתמודדו עם סרטן השד ונותרו ללא שחזור, שמוכיחות כי אפשר להיות נשית ולהרגיש שלמה גם בלי שד.

שרית ואטריו

(צילום: מיכל בנדק. סטיילינג: יאנה דרום. איפור ושיער: מורן פרידנר)

"יומיים לפני יום הולדת 34 קיבלתי את הבשורה. הסרטן היה מפושט בכל השד ובלוטות הלימפה ונדרשה כריתה מלאה מיידית. האונקולוגית אמרה שאצטרך לעבור שבעת מדורי גיהינום - טיפול אגרסיבי שכולל כימותרפיה, הקרנות, טיפול ביולוגי וניתוח - אבל לא לדאוג כי בסוף אשאר עם שחזור השד ו"אז תרגישי יותר נוח כאישה". התייחסו לזה כמובן מאליו והציגו את זה כמשהו שמחזיר לגוף את מה שאבד.

הכירורג אמר שיתכן שהוא לא יאשר את השחזור בגלל שהניתוח יהיה אגרסיבי. ממש התחננתי כי הפלסטיקאי אמר לי שהאפקט הפסיכולוגי של להתעורר בלי שד איום ונורא.

התעוררתי מהניתוח עם שחזור אבל במפח נפש גדול. השד שנלקח ממני היה גדול ונותרתי עם בליטה קטנטונת, בגלל שלא היה מספיק עור לכסות שתל גדול.

בהמשך עלה חשד לגידול בשד הבריא. החלטתי לכרות בגלל החרדה. גם ככה בגלל ההקרנות השחזור בצד ימין היה מעוות והייתי צריכה להיכנס לניתוח.

אומנם קמתי מהניתוח עם שדיים באותו גודל, אבל זה לא הרגיש טוב. מאוד לחץ לי על החזה. התחושה היא כמו להיות כל הזמן בנעלי עקב. כל הזמן השריר במאמץ.

בהמשך הגוף שלי דחה את השתלים. שקלתי להוריד אותם וזהו, אבל שוכנעתי על ידי הפלסטיקאי שלא כדאי שאהיה כרותת שד. לאחר ניסיון שחזור נוסף נקלעתי לשרשרת סיבוכים וניתוחים שהסתיימו בזיהום קשה והוצאת השתלים. שוחררתי מבית החולים כפופה, אחרי ניתוח קשה בבטן, בצד ימין החזה קעור וחבוש, ישר לחנות של יאנה דרום לנשים עם סרטן שד. קניתי פרוטזה וחזייה ויצאתי לדרך.

בהתחלה הרגשתי נורא עם הגוף שלי. אבל יום אחד בזמן אינטימי שלנו בעלי שאל "למה את משאירה את הפרוטזה אם זה לא נוח?" הוא הושיב אותי, הסתכל לי בעיניים ואמר "השד לא מגדיר אותך כאישה ואת לא שונה בשום דבר פרט לצלקות שיש לך על הגוף מהמלחמה שניצחת".

שנים רבות העסיק אותי המראה של השחזור. זה היה עבורי אובדן קשה. בכל ניתוח מחדש התאכזבתי. אחרי הניתוח האחרון, שבו איבדתי גם את האפשרות העתידית לשחזור, התחילה העבודה האמיתית של קבלה עצמית. לקח לי הרבה זמן אבל היום אני שלמה.

כיום אני עם פרוטזה כשאני יוצאת מהבית ובבית אני הולכת חופשיה ומשוחררת. גם הבנות שלי רואות אותי ככה והכל מרגיש טבעי. אני שלמה עם עצמי, מרגישה יפה, סקסית ונשית מאוד. היה לי סרטן והיה צריך להוריד את השד - ופה זה נגמר. מזל שזה באיבר שפשוט אפשר להוריד.

הרבה מאוד שחזורים מצליחים יפה, אבל צריך נשים צריכות לחשוב אם חלילה תהיה תופעת לוואי או סיבוך – אם יוכלו להתמודד עם זה. אני ממליצה לקחת את הזמן. ייתכן שאם הייתי מקשיבה לכירורג שאמר שלא כדאי לי לשחזר כרגע אלא לסיים קודם את ההחלמה, הייתי עוברת שחזור אחר שהייתי מחלימה ממנו יותר טוב".

אורית מנדל גליזר

(צילום: מיכל בנדק. סטיילינג: יאנה דרום. איפור ושיער: מורן פרידנר)

"הרגשתי שיש לי גוש בציצי והוא כאב קצת. חוץ מזה הרגשתי בסדר. רק אחרי ששמתי לב שהכאב מחמיר ומחמיר הלכתי לבדוק את זה. בפברואר 2017 אובחנתי עם סרטן שד שלב 2 בשד ימין.

הלכתי לכמה רופאים שונים ובגלל שהסרטן היה מפוזר על שטח יחסית גדול כולם המליצו על כריתה מלאה, וליתר דיוק – 'כריתה ושחזור'.

'כריתה ושחזור' היה צמד מילים בו השתמשו כל הרופאים שפגשתי. למרות שהאפשרות לא לשחזר קיימת ואמורה להיות מובנת מאליה, אף רופא לא דיבר על האפשרות הזו. הרגשתי כאילו זה נתון וברור שזה הניתוח – ניתוח 'כריתה-שחזור'.

במקביל עשיתי בדיקת נשאות וגיליתי שאני נשאית של המוטציה הגנטית BRCA1 שמעלה את הסיכון להתפתחות סרטן השד ולכן הוחלט לעשות כריתה דו צדדית, לאחר שאסיים חמישה חודשים של טיפולי כימותרפיה.

אני יכולה להצביע על הרגע הספציפי בו החלטתי לא לשחזר. נכנסתי לפלסטיקאי מאוד מומלץ. זה היה הכי טכני בעולם. הוא אפילו לא הסתכל עלי ופשוט לקח כוס מדידה והכניס את השד שלי פנימה כדי לבדוק את הגודל. כשהוא הראה לי את השתלים הרגשתי שכל הגוף מזועזע, כמו התקף חרדה. כשנכנסתי לאוטו אחרי שיצאתי משם התקשרתי ליולי אשתי ואמרתי לה שאני חושבת שאני לא הולכת לשחזר. היה לי עוד זמן להתלבט עד הניתוח ובזמן הזה ההחלטה שלי התחזקה.

אחרי הניתוח בעיקר שמחתי שזה מאחורי. שהוצאתי את זה מהגוף שלי. אחרונת הבעיות הייתה זה שאין לי ציצי. ההחלמה מהניתוח היא לא פשוטה, אבל אני יודעת שבלי שחזור היא הרבה פחות קשה.

כיום אני הולכת עם פרוטזות, כך שמי שאני לא רוצה שיידע לא יודע. לפני הניתוח הלכתי לראות איך נראות הפרוטזות וראיתי שזה די דומה לשתל שהראה לי הרופא – רק מחוץ לגוף. חיצונית זה נראה בדיוק אותו דבר ובסוף היום אני מורידה את החזייה כמו כל הנשים, רק שאני מורידה את החזייה יחד עם הציצי. היום כבר התרגלתי לזה.

הבשורה על הסרטן מביאה איתה רעידת אדמה גדולה והמון בלבול וקבלת החלטות שאין לנו באמת את הכלים לקבלן - כי אין לנו מספיק ידע. הדבר הכי חזק שלמדתי מכל סיפור הסרטן הזה הוא לא לפחד לשים סימני שאלה, גם בדברים של המומחים הכי גדולים. להחזיק בידע. לי מאוד עזר לדבר עם הרבה נשים שעברו את זה, לקרוא מאמרים בנושא הטיפולים השונים שקיימים היום ולשאול המון שאלות כל פרופסור שפגשתי.

מתוך כל זה הצלחתי לגבש את ההחלטה לא לשחזר – החלטה שאני לא מתחרטת עליה לרגע אחד. זה מה שהיה נכון בשבילי. נשים צריכות להיות מודעות לכך שכריתה ושחזור זו אפשרות – אבל זו אפשרות אחת ויש עוד אפשרויות".

לורה משגב

(צילום: מיכל בנדק. סטיילינג: יאנה דרום. איפור ושיער: מורן פרידנר)

"קיבלתי את האבחנה בדצמבר 2013 - שד אחד עם גידול שהתפשט לבלוטת לימפה ושד שני עם גידול מקומי. הייתי צריכה לעבור כימותרפיה ואז כריתה דו צדדית. כולם מאוד המליצו לעשות שחזור כי זה עוזר גם רגשית וגם חיצונית.

אחרי הניתוח ותקופת השיקום בהתחלה אפשר להגיד שהייתי מרוצה. עבדתי נפשית ורגשית כדי לקבל את עצמי מחדש עם הגוף הזר בתוך הגוף שלי.

זמן קצר לאחר הניתוח התחילו כל מיני תופעות. התחלתי לשכוח דברים, לשכוח מילים, איבדתי שיער, סבלתי מעייפות כרונית וגם מכאבים בכפות הידיים והרגליים ובפרקים - כאבים שהקשו עליי לתפקד. חשבתי שאולי זה מהכימותרפיה, ההקרנות או התרופה האנטי-הורמונאלית, אבל זה לא השתפר עם הזמן, אלא הלך והחמיר. סבלתי גם מדיכאון. בנוסף, השדיים נעשו קשים יותר ויותר.

אחרי כשנתיים עם השתלים חברה שלחה לי לינק לאתר שעוסק בתופעות לוואי של שתלים ומשם הגעתי גם לקבוצת פייסבוק בנושא. תופעות שהבנות בקבוצה חוו היו כמו מה שאני חוויתי. מאותו רגע לא הייתה התלבטות - הוצאתי את השתלים. דאגתי שיוציאו בניתוח גם את הקפסולה, שזו השכבה שהגוף מייצר כדי להגן על עצמו מפני הגוף הזר והכרחי להוציא אותה מהגוף כדי להבריא.

התעוררתי אחרי הניתוח ויכולתי סוף סוף לשכב על הגב ולנשום לרווחה. הקלה. הרגשתי שנולדתי מחדש. לראשונה אחרי הרבה מאוד זמן הרגשתי שלמה.

כמעט מיד לאחר שהוצאתי את השתלים נעלמו לי הכאבים בידיים ובפרקים. עם הזמן חלפו גם חלק מהתופעות האחרות. טוב לי בלי שתלים. הפרוטזות הרבה יותר נוחות ממה שהיה לי בתוך הגוף. היום לפעמים אני לובשת פרוטזות ולפעמים מסתובבת בלי – כמו שאני.

מאוד כעסתי על עצמי שלא עשיתי בירורים מעמיקים על שתלים לפני הניתוח. כעסתי גם על המערכת הזו, שדוחפת לשחזר ואומרת שאישה בלי שדיים היא לא מספיק טובה ושלא סיפקה את כל המידע, הסיכונים והאזהרות על שתלים.

אני אומרת תודה לאל שמצאתי את התשובות בשבילי וממליצה לכל אישה: חקרי לעומק את הנושא של שחזורים ושתלים לפני שאת מקבלת החלטות. וזכרי: בלי הבריאות שלך בליטות על החזה לא שוות כלום".

סוזנה הרהורצק

(צילום: מיכל בנדק. סטיילינג: יאנה דרום. איפור ושיער: מורן פרידנר)

"לסבתא שלי היה סרטן שד, אז ידעתי שאני צריכה להיבדק. כשגילו את הסרטן זה היה כבר בשלב יחסית מתקדם ובלוטות השחי היו נגועות. הייתי צריכה לעבור כימותרפיה, ניתוח לכריתה חד צדדית ואז הקרנות. הגידול היה די גדול, אז החלטתי לכרות הכל.

אמרו לי שאסור לשחזר לפני הקרנות ולכן לא ניתן יהיה לעשות שחזור בניתוח הכריתה אלא רק בשלב מאוחר יותר. לא הטריד אותי שאי אפשר לשחזר. יכול להיות שזה בגלל סבתא שלי – מאז ומתמיד אני זוכרת אותה עם שד אחד. לא הכרתי אותה אחרת. ידעתי שהשד לא נורא כל כך.

אחרי הניתוח סך הכל הייתי בסדר. הרי ידעתי למה אני הולכת ומה אני הולכת לעשות. אני תמיד הרגשתי נוח עם עצמי וזה לא היה שוק עבורי. לא היו לי כאבים וכבר אחרי 24 שעות שחררו אותי הביתה.

אומנם בשלב זה שחזור לא היה אופציה בגלל ההקרנות, אבל גם בהמשך - כשניתן היה לשקול שחזור - אף פעם לא חשבתי על זה. די נוח לי. בשחזור אין עניין של הישרדות וחבל לעשות ניתוחים בגוף שלא חייבים.

אני מסתובבת עם פרוטזה וחזיות יפות ומיוחדות שקניתי ואף אחד לא יכול לנחש מה יש או אין לי מתחת.

אני רווקה ובהיכרות חדשה זה אומנם קצת מוזר לעבור את השלב בו אני מספרת, אבל אחרי זה אין בעיה. אני מרגישה יפה. אף אחד לא מושלם. אם אני מרגישה נוח עם עצמי מרגישים נוח איתי.  

ברור לי שהבחירה שעשיתי טובה לי, אבל זה לא אומר שזה יהיה טוב למישהי אחרת. כל אחת צריכה לחשוב מה יעשה לה טוב".

תאריך פרסום: 30 בינואר 2019