הידברות, סיפור חיי היו נהדרים ותוססים , מלאי פעילויות עד לפני כשנה וחצי. בבוקר בהיר ללא כל התראה מוקדמת עברתי אירוע מוחי. שהפך עלי את כל עולמי המסודר ומאורגן. למזלי אני אדם מאמין עים תעצומות נפש ובעלת משפחה אוהבת ותומכת. אןמנם היה קשה לי להיות זאת שמקבלת עזרה, תמיד הייתי זאת שמגישה עזרה אבל נאלצתי להשלים עים זאת. נלחמתי במוגבלויות שנבעו מכך והחזרתי את היכולתלעמוד וללכת ללא תמיכה של הליכון ועים הזמן ללא תמיכת המקל, עים המון פיזיוטרפיה, הידרוטרפיה, צעדות ודיקור סיני( יש לציין שהיות והאירוע התרחש בבה"ח למזלי קבלתי מיד טיפול כך שבלתי מחוסר יציבות, חולשה ביד ורגל שמאל, קושי בקריאה או צפייה וסחרחורות).אפילו הצלחתי לחזור לעבודה על בסיס חצי משרה( אני מורה בתיכון מגישה לבגרות במתמטיקה). לצערי החזרה הייתה קצרה יחסית כי אז החלו בעיות של הפרעות קצב , שוב ושוב אושפזתי על רקע זה עד שאוחלט שאעבור אבלציה. בדרכי ליום בדיקות עברתי אירוע נוסף חולף , ששוב החמיר את שהצלחתי לשקם.כמובן שהאבלציה נדחתה לחודש אחרי, אך לבסוף עברתי אותה עים המון תקווה לימים טובים ורגועים יותר. אך האכזבה מהרה להגיע ושלושה ימים אחרי נאלצתי לשוב לטיפול טרם האבלציה , בתוספת זריקות קלקסן פעמיים ביום. גם הציפייה שאפסיק זריקות אלה לאחר פרק זמן קצר לצערי לא נראות כ"כ באופק שכן בשלב זה אנו (אני והמטולוג) מנסים כבר חודש לאזן אותי עם קומדין ,,,,,,,,,אבל לא מצליחים. אני עים מינון של 15 מ"ג ליום וערך ה-inr הוא 1.2 . כעת אני על 20 מ"ג בתקווה שיגיע לערך הרצוי של 2.5 לפחות , ולמרות הכל , הפחד ממצבי , חוסר תגובת גופי לטיפולים הרפואיים .אני מאמינה בלב שלם שיבואו ימים טובים יותר, השמש תשוב לזרוח בחיי כי התקווה היא הדבר האחרון שמאבדים , כמו האמונה. לי יש את שניהם יחד עים אהבת ותמיכת משפחתי היקרה.גם כשקשה יש להאחז בהם ,כך שאל תוותרו לעצמכם ואל תאבדו את האמונה , כי אז תפלו לבור שחור אשר ימנע מכם להחלים ולצאת יחסית מהמצב, גם אים לא במלואו.