היי שלום לכולם שמי דבורה ואני בחורה בת 33 ברצוני לספר לכם את הסיפור שלי למחלה גיליאן  ברה .
חליתי לפניי 10 שנים יום אחד קמתי בבוקר בריאה לחלוטין עם מעט כאבים ברגל שהלכו וגברו ככה משכתי את היום בצהריים התחיל לכאוב לי היד ולאחר שעה הרגל השניה לא הבנתי מה בדיוק קורה לי היתה לי תחושה מוזרה כי מי שעבר את זה יודע על איזה כאבים מדובר משכתי ככה את היום אחרי הצהריים התיישבתי על הספה ומכאן חיי השתנו לחלוטין ..רציתי לקום ופתאום הבנתי שאני לא יכולה לזוז בכלל ניסיתי להתקשר לעזרה ולא יכולתי להרים את היד לטלפון הייתי בבית עם תינוקת בת שנה ושלושה חודשים אני והיא לבד בכוחות האחרונים שלי הצלחתי איך שהוא לחייג אבא שלי  הגיעה מהר לקחת אותי לרופא עדיין עם עזרה הצלחתי לעשות כמה צעדיים שהגענו לרופא יצאתי מהרכב וכבר נפלתי על הריצפה הרופא לא ידע על מה מדובר ( אגב בזמני הרבה רופאים לא הכירו את המחלה ) ושלח אותי למוקד שגם שם לא ידעו מה יש לי ושלחו אותי למיון . שהגענו למיון ישר קיבלו אותי וכבר בזמן הזה השתתקתי לגמריי הזעיקו את מנהל המחלקה שיגיד על מה מדובר הושפזתי במחלקת נאורולוגיה למשך הלילה לפנות בוקר מצבי הדרדר פתאום רצו כל הרופאים אליי והתחילו לומר שאני במצב קשה מאוד העלו אותי לטיפול נמרץ היה לי קושי בנשימה  הבעיה במחלה הזו שאף פעם לא יודעים לאיפה היא תעלה ומתי תעצר למזלי הרב אצלי היא נעצרה בסערפת טופלתי 4 ימים בטיפול נמרץ מצב הנשימה שלי השתפר והחזירו אותי שוב לנאורולוגיה .שתבינו עדיין לא ידעתי בכלל מה קורה איתי כל פעם ששאתי ההסבר היחיד שקיבלתי היה שיש לי מין שפעת במערכת העצבים ואין לי מה לדאוג זה משהו שחולף עם פיזיוטרפיה ומובן מסויים הייתי רגוע חוץ מכמובן כאבים עזים בכל חלקי הגוף אחרי שבועיים הסבירו לי שאני לא חוזרת הביתה אני עוברת לשיקום בתל השומר הרגשתי שהעולם התחרב לי ופה נכנס עניין הדכאון העמוק שלי לא אכלתי לא שתיתי לא רציתי שיבאו לבקר אותי הרגשתי שבגלל שאני ככה לא רוצים להתמודד איתי ושלחו אותי למקום הזה התחלתי לקבל כדורים בשיקום גם לכאבים גם לדכאון והתחילו הטיפולים פיזוטרפיה ריפוי בעיסוק בריכות .הייתי כל כך ממורמרת שלא נתתי לעצמי להבריא זלזלתי בכל מי שעמד מולי אחרי שושה חודשיים קשים קמתי בוקר אחד ואמרתי לעצמי דבורה יש לך תינוקת בבית תפסיקי בכי לא יעזור תתחילי לעזור לעצמך התחלתי להכיר לעומק את הרופאים האחיות והבנתי שהם נשמות טובות שבאו לעזור לי נקשרתי אלהם בצורה יוצאת מן הכלל אהבתי אותם כאילו חלק ממני לאט לאט התחיל לזוז לי חלקים בגוף אני זוכרת שכל פעם שהזזתי אצבע זה היה בשבילי עולם ומלאו הייתי ביקום 10 חודשים בנתיים בעלי עזב אותי ורק שישי שבת הייתי רואה את הילדה כי הוא לא הסכים להביא אותה לשיקום הבנתי שאני לא יכולה לתת לעצמי ליפול לדכאון הזה וחסמתי ממני כל רגש אפשרי פשוט התעלמתי מזה בנתיים הגעתי למצב שאני מעט מצליחה לעמוד אבל לא לבד ובלי צעדיים אכלתי כבר לבד הצלחתי להתקלח לבד בכיסא כמובן שהגיעה הרגע שאני אמורה לשתחרר באו לי כל הפחדים חזרה מה יהיה איך אני אסתדר בחוץ הרגשתי בושה בשיקום כולם אותו דבר אבל בחוץ את מרגישה שונה ושכולם מסתכלים עלייך מוזר ומרחמיים שאת זה מאוד שנאתי ..היה לי מאוד קשה להפרד מהצוות הרפואי הרגשתי שיש לי שם משפחה חדשה שקרה לי לעזוב אותם .יצאתי מהשיקום עדיין בכיסא גלגלים עשיתי טיפולים בקופת חולים ולאט לאט השתפרתי עוד קצת ועוד קצת .היום אני עדיין בכיסא אבל יכולה מעט ללכת עם קביים אני מגדלת את הבת שלי שהיום היא בת 11 עברנו שנים לא קלות אבל עדיין הכל בכוחות עצמי ועזרה של משפחתי שבלעדם לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי למדתי היום לקבל את הנכות שלי ולא לחכות לאיזה נס שיקרה כי זה מה יש ומכאן צריך לדעת לחיות אין ברירה יש לי ילדה לגדל .ובהזדמנות זאת אני רוצה לומר תודה ענקית לכל מי שעזר לי ובמיוחד לכמה אנשים שלעולם אני לא אשכח שהיו איתי ברגעים הקשים האלה .. דר זליג אחות אחרית דפנה גוסמן שהיא אחת הנשים הכי מיוחדות שהכרתי בחיי שבכיתי בכתה איתי שצחקתי צחקה איתי דפנה בלעדייך לעולם לא הייתי מצליחה לשרוד אני אוהבת אותך . אני רוצה להודות לצוות פיזוטרפיה וכמובן לורדי מריפוי בעיסוק אני רוצה לספר לכם שנכון עברו 10 שנים אבל עדיין אני בקשר עם רוב האנשים האלה הם לכל החיים ישארו חלק גדול מחיי אז שוב תודה רבה לכם אני אוהבת את כולם מאוד ... דבורה נאטי