קיבלתי לידי את סיפרה של סיגל גיטלין כהן "אמא שלי חולה – מתי כבר תבריא". הספר עוסק בהתמודדות של ילד קטן עם ההיעדרות של האם בעקבות מחלה. בסיפור עולות סוגיות מהותיות לגבי תפיסת המחלה של הילדים והדברים המעסיקים אותם במצבים אלו, ועל כן ספר זה חשוב להורים, לא פחות מילדיהם. בסיפור הילד, ששמו אביר, משתף אותנו בטעויות החשיבה והתפיסה הילדותית של המצב, אך במהרה מצליח לאמץ ראייה בוגרת וחיובית, אשר יכולה להוות מודל מתאים לחיקוי לילדים במצבים דומים. איך לספר לילדים? זו שאלה שעולה פעמים רבות בחדר הטיפולים ובכוונה תחילה אני מציג אותה ולא שאלה שלעיתים מקדימה אותה – האם לספר לילדים? כמעט תמיד (אינני רוצה להיות קיצוני ולהגיד לעולם) טוב ומומלץ לשתף את הילדים בדבר המחלה. ילדים חשים ויודעים את אשר מתרחש בבית, הם רואים שההורים מתנהגים שונה, שומעים קטעי משפטים בשיחות הטלפון, מבחינים שהשגרה לא כפי שהייתה, וכן, הם שמים לב גם אם אתם מאוד דיסקרטיים ועושים הכול בכדי שלא יבחינו. ברגע שהילדים מבחינים ש"משהו קורה", במידה ולא מעדכנים אותם, הם ממציאים לעצמם תסריט שנראה להם מתאים, בהתבסס על מיטב דמיונם וחששותיהם. אז איך לספר. ראשית אאכזב ואגיד שאין פרוטוקול קסם שאם תלכו לפיו הילד יבין ויקבל הכול באופן מושלם. ההורים מתוך רגישות והיכרות עמוקה עם הילד, צריכים למצוא את העיתוי והדרך הנכונה להעביר לו מידע המותאם לגילו וליכולותיו הקוגניטיביות והרגשיות. אנו מכירים מספר תפיסות ומחשבות המתאימות לילדים בגילאי הטרום ותחילת ביה"ס היסודי, אשר רלוונטיים לתפיסת המחלה של הילד. ואלו הם, חלק מן הדברים שכדאי לדעת ולהבחין בהם בעת השיחה עם הילד. חשוב שזו תהיה שיחה בה הילד שואל ומראה לנו כיצד הוא מבין את הדברים ולא הרצאה או מונולוג: לילדים ישנה חשיבה מאגית והם מאמינים ביכולתם האומינופוטנטית – חשיבה מאגית היא האמונה בכשפים ובכוחן של מחשבות, לדוגמא: ילד יכול לחשוב שבגלל שכעסתי על אימא כעת היא חולה (כי הילד מאמין שלמחשבותיו יש את ה"כוחות" הללו). היכולת האומינופוטנטית היא האמונה שאני כל יכול, לדוגמא ילד יכול לחשוב שעליו ובכוחו לרפא את אימא. החשיבה הילדותית שתיארתי יכולה להביא במצבים של מחלת ההורים לתחושת אשמה ותסכול של הילד (למה עשיתי את אימא חולה? אני צריך להתאמץ יותר בכדי לרפא אותה!). בשיחה עם הילד צריכה להיות אוזן ההורים רגישה לטעויות חשיבה אופייניות אלו ולתקן אותן באופן הברור ביותר, לדוגמא (מתוך הספר) "מה פתאום... מותר לילדים לכעוס ולהרגיז וזה התפקיד של ההורים להסביר להם מה מותר ומה אסור... וחוץ מזה אני הילד הכי אהוב! והיא בכלל לא חולה בגללי". לילדים ישנה חשיבה קונקרטית – הכוונה שיכולת ההפשטה של הילדים אינה מפותחת דיו ועל כן קשה להם להבין דימויים או סמלים. לדוגמא אם אומרים לילדים בגילאים הללו ,"מתפוצץ לי הראש" הוא ידמיין את הראש מתפוצץ ולא יבין איך אחרי שאמרת את זה הראש מבחוץ דווקא נראה אותו דבר. ההבנה שלילד חשיבה קונקרטית צריכה להביא אותנו להתאים את רמת ההסבר לרמתו ומדגישה את החשיבות של בירור, כחלק מן השיחה, את הדרך בה הילד קיבל ותפס את דברינו. לדוגמא, כאשר רוצים להסביר לילד על טרשת נפוצה, לרוב תהיה זו טעות להגיד כי זו מחלה של מערכת העצבים המרכזית. ילדים עם חשיבה קונקרטית יפרשו זאת שאימא חולה מכיוון שעיצבנו אותה (מכיוון שהמילים עצבים ולעצבן דומות), או שאסור כעת לעצבן את אימא כי זה מה שעושה אותה חולה (על אף היתרונות היכולים להיות במצב שכזה, אין זה בריא לילד לחיות עם חשיבה כזו). התלות באימא – ילדים תלויים באימא, היא חלק חשוב מהם שבלעדיו, לפי תפיסתם, לא יוכלו להתקיים בעולם. אימא נותנת אוכל, מבינה אותם, יודעת לפנק, מטפלת בהם שהם חולים ו... מה לא בעצם. לכן הפחד הגדול ביותר שיכול להיות הוא שאימא לא תהיה יותר. לעיתים ילדים מבצעים קישור בין מחלה ומוות, גם מילים כגון תרופה, בית חולים, אמבולנס יכולות לעורר מחשבות כאלו. חשוב שהילד יהיה בטוח בסופה של השיחה שאימא תישאר לצידו ותטפל בו. אלו חלק מן העקרונות החשובים, אליהם כדאי לשים לב בשיחה עם הילדים. כעת תורכם, כיצד סיפרתם? כמה זמן חיכיתם? איך היו התגובות? האם יש לכם טיפים להורים האחרים? שתפו אותנו, אני בטוח שהידע הזה יוכל להקל ולעזור.