וואו אישה, איזו מילה גדולה, דו משמעית...  מה זה בעצם להיות אישה? זה גוף? זה קימורים? זה בטן וחזה שרוצים יום אחד לשמש כמיטת תינוק והזנה של חיים עבורו? מי היה מאמין שכבר פעמיים התנסת בלהיות כמעט אמא. במקום הכי ילדי וקטן ולא מבין, הייקום ייעד אותך להיות התגלמות האישה האמיתית- אמא.
לחשוב שהיום אמור היה להיות לך ילד בן שבע וילד בן ארבע. פשוט ילדה קטנה חסרת אחריות מטומטמת. אלוהים נתן לך דבר שנשים רבות מייחלות לו אך את לא ידעת להכיל את המהות שלך כאישה לא בגוף לא בנפש ולא בראש. אבל מה זו באמת אישה? אומרים שאת נהיית אישה אמיתית רק שאת נהיית אמא. זה מצחיק,  כאילו הגורל רצה להכריח אותך להיות אישה ואת התעקשת שנים אחרי זה להישאר ילדה בכל מחיר. אבל  מה זו באמת באמת אישה? זו דמות שופעת שנותנת מעצמה לעצמה ולאחרים? זו דמות אחת שמסוגלת לשים עליה דמויות רבות- אם, אחות, חברה, פסיכולוגית, אחות רחמנייה? נשמע קשה נורא.. אני חושבת שלהיות אישה זה לקחת אחריות. זה ללמוד להסתכל על הדברים בצורה עגולה יותר . זה להיות עדינה ועם זאת חזקה.. זה להיות מודעת ועם זאת קלת ראש ופתוחה גם לרגעים של טעויות. זה לנהל מגע של גוף בגוף ולקבל את זה כחום וגדלות ולא כפחד מלהיראות ולהיות פגיעה . זה להיות מסוגלת להיחשף ולשמור על עצמך מוגנת..אוי את עטופה במגננות של ילדות וריכוז עצמי כמו תינוקת שרוקעת ברגליים שמשהו לא מסתדר.. את חולמת להיות אישה נחשקת ואוהבת ובמקום זה מתעקשת להישאר ילדה קטנה מתבודדת ששונאת שדברים לא הולכים בדיוק כפי שרוצה. מתי תתבגרי? מתי תקחי את החולשה ותהפכי אותה לכוח? עברת דבר או שניים או שלושה או עשרה בחיים. ואת לוקחת את זה למקום של קורבנות במקום למקום של חוזק ולמידה... החזה שלך מגעיל אותך כי את לא רוצה שיסתכלו עלייך כאובייקט.. שבעצם את משמרת את המחלה ואת עצמך כאובייקט הכי  שטוח והכי גדול שיכול להיות.. להיות אישה זה להיות מקומרת. לא רק חיצונית, להיות מקומרת בפנים. קימורים של כאבים ושפל לצד מעיין זורם של חיות וחלומות.. את רוצה ומחפשת  להרגיש נאהבת אבל הבנאדם היחיד שלא אוהב ולא מקבל זה את את עצמך.. אישה ילדה שחיה בחיים של אמביוולנטיות.