למה לעבור ניתוח בריאטרי?

כשנפגשתי עם אנשים אשר עברו ניתוח בריאטרי והשמינו חזרה, שמתי לב שהם לא היו בטיפול אצל דיאטנית בריאטרית (אני מדגישה טיפול ולא מעקב!).
שאלתי אותם מדוע לא עברו טיפול, הם ענו לי:
"נראה לך שאם הייתי יכול לעשות דיאטה הייתי הולך לניתוח?"
"רוב חיי הייתי אצל דיאטניות, אין להן כבר מה לחדש לי".

אז אתם יודעים מה? נכון, הכל נכון.
אם היום תלכו לדיאטנית רגילה, כנראה שלא יהיה לה מה לחדש לכם, אך...

לאחר ניתוח בריאטרי ההנחיות התזונתיות שונות לגמרי!
וגם אם קיבלתם אותן בתחילה, הן משתנות לאחר כמה חודשים.

לדוגמה:
מנותחת שהגיעה אלי חצי שנה לאחר הניתוח, כשמסתבר שהיא לא אוכלת ירקות טריים בקליפתם, כי הדיאטנית שהיא ראתה בקופת חולים שבועיים לאחר הניתוח אמרה לה שזה לא טוב עבורה.
מסתבר שהיא גם אכלה קציצות כל היום, כי הדיאטנית אמרה לה שבשר בקר שאינו טחון הוא כבד מדי. כך גם לגבי לחם טרי.
מסכנה... לא הבינה שאם היא היתה אוכלת נתחי בקר, לחם טרי, וסלט נורמלי, אז:
1) היא היתה נהנית הרבה יותר מהאוכל
2) מחזקת את מערכת העיכול שלה
3) שורפת יותר קלוריות בזמן האכילה
4) שבעה לאחר כמות קטנה יותר
5) מרזה בקצב מהיר יותר...

ולמה כל זה התעכב? כי לא ראתה את הדיאטנית באופן מסודר בחצי שנה הראשונה ולא ידעה שההנחיות משתנות.
יש גם את ענין חשיבות החלבונים, המנעות מדמפינג ועוד שאר תופעות שדיאטנית רגילה לא תדע להנחות אתכם.

עכשיו בואו נחזור לשאלה העיקרית:
אם אני יכול לשנות הרגלי אכילה למה לעבור ניתוח???

כי לפעמים לאנשים קשה לרזות או לשנות הרגלי אכילה ללא ניתוח, מ-2 סיבות:
1) הקיבה גדולה מדי והאדם צריך לאכול כמות מזון גדולה מאוד על מנת לשבוע, מה שמפריע לירידה עקבית או מהירה במשקל. וכשיש לך 40 ק"ג עודפים לרדת, לרדת בממוצע חצי ק"ג בשבוע ולפעמים להעצר, זה יכול להראות כמו דרך ללא סוף ולשבור את אותו אדם כבר בהתחלה.
2) ללא ניתוח, אדם אשר רוצה לשנות את הרגלי אכילתו מתמודד מול 2 זירות: הקיבה הגדולה שדורשת הרבה אוכל על מנת לשבוע, והחשקים והתאוות שנוכחים כל הזמן.
לאחר ניתוח, הקיבה מצטמקת באופן משמעותי, מה שגורם לאותו מנותח לשבוע מכמות קטנה ולא להיות מתוסכל על כך שצריך לאכול הרבה.
תוך כדי המשקל יורד בצורה מסיבית וזה מגביר את המוטיבציה להמשיך בתהליך.
בנוסף, ואולי הכי חשוב החשקים יורדים בצורה משמעותית בשנה הראשונה.

החשקים הירודים יחד עם הרעב המופחת, מאפשרים למנותח להתחיל לעבוד ללא הפרעות מיותרות על הבעיות שהובילו אותו להשמנה.

למשל:
חוסר עמידה מול פיתויים -
אמנם ההתפתות נמוכה משמעותית לאחר הניתוח אך היא עדיין קיימת.
ולכן מנותחים רבים מרשים לעצמם לאכול כל פעם שבא להם משהו מתוק, בטענה שהם אוכלים מעט כי הם מתמלאים מהר.
אז אם אנו משמרים את האכילה ללא ביקורת וסומכים על ההתמלאות המהירה, מה יקרה כשהרעב והחשקים יעלו? תוכלו לאכול יותר, ואז כולנו יודעים שזה כבר בעייתי.

מה עושים?
לומדים לשים לעצמנו גבולות ולהחליט למשל שמתוק אוכלים פעם ביום, בלי קשר לכמה פעמים מונח מולנו הפיתוי, להיות מסוגלים לכבד את הגבול שהצבנו ולהגיד, עד לפה. אם ארצה שוב מתוק, אוכל מחר.
לא אוכלים את המתוק עד שמתמלאים, גם אם זו כמות קטנה. לומדים לאכול חצי חטיף, ולהיות מסוגלים להגיד לעצמנו, מחר נאכל שוב.
תלמדו לעצור את עצמכם לפני שהקיבה עוצרת אתכם!

דוגמה נוספת היא בעיית הנשנושים:
אנשים שסבלו מבעיה זו לפני הניתוח, לאחר הניתוח מתרצים זאת בכך ש"צריך לאכול כל שעתיים", שאני אוכל רק מעט וזה רק חלבונים...
מה יקרה בהמשך כשהכמויות יגדלו? גם אם אתם מבינים שלא כדאי, גופכם כבר יתרגל למצב שבו הוא מקבל אנרגיה כל שעתיים, וכעת כמות האנרגיה תהיה גדולה יותר. יותר קלוריות.
למדו לסדר את הארוחות במרווחים נכונים, ולא כל שעתיים.

זכרו, הניתוח רק נותן לכם חצי שנה של חסד לעבוד על עצמכם ללא ההפרעות שהיו לפני הניתוח (רעב מוגבר, חשקים מוגברים), ברגע שהשפעת הניתוח פגה, אנשים שעבדו על עצמם, יהיו כבר לאחר תהליך של שינוי הרגלים.
ופה... פה כבר מדובר בחיים חדשים :)

ומי שלא עבד על עצמו בחצי שנה הראשונה?
הוא עלול להתקל בבעיות בכל הנוגע לשמירה על המשקל לאורך שנים...
אני ממש ממש אשמח לשמוע מה דעתכם!