כביולוגית שמנסה לרזות מיום שהיא זוכרת את עצמה, אני לא יכולה שלא להתבונן באכילה כאחת מתופעות הטבע המרתקות של עולמנו. אני מבטיחה להגיע לחלקנו במהלכי האכילה, אבל אנא התאזרו בסבלנות שכן אני רוצה להתחיל דווקא מהסתכלות כוללת.
בשביל לחיות, פיזית, אנחנו צריכים לספק לגוף שלנו שני רכיבים: אויר לנשימה ומזון. בהשוואה בין התנהלויות החמצן והאוכל, נראה ברגע הראשון שהן שונות; נשימת החמצן נראית לא רצונית ואילו האכילה נראית רצונית.


אבל התבוננות יותר מדויקת מראה שבעצם הן עקרונית דומות, לשתיהן חלק רצוני וחלק אוטומטי וההבדל הוא במשך ה"חופש" שאנו מרגישים שהוענק לנו, לנהל את מהלכי הנשימה או האכילה. אם נחליט להפסיק לנשום, מהר מאד הגוף ייכנס להפעלות ואנחנו נתחיל לנשום גם אם ננסה שלא, בעוד שאם נחליט להפסיק לאכול, זה ייקח הרבה יותר זמן עד שנמצא את עצמנו אוכלים למרות החלטתנו שלא לאכול.


לא קשה להבין את ההיגיון האבולוציוני שניתב כך את חיינו. החמצן נמצא באויר שסביבנו, תמיד זמין (או כמעט תמיד) ולא טרחנו להקים לנו מאגרי חמצן פנימיים - לכן אנחנו יכולים/צריכים לנשום כל הזמן. המזון לא תמיד זמין ולכן פיתחנו לו מערכות אגירה וכך אנחנו לא צריכים/יכולים לאכול כל הזמן.


שימו לב לדולפינים, שהם כמונו יונקים ונושמים חמצן מהאויר, אבל חיים במים שם אין אויר זמין...הם מתנהלים עם החמצן כמו שאנחנו עם האוכל, דהיינו באופן יותר רצוני ויכולים להחליט לנשום או שלא לנשום. יש הטוענים כי הם ישנים רק עם חצי מח כל פעם כי אחרת לא יהיה מי שייתן את ההוראה לנשום. דרך אגב, אנחנו לומדים מהדולפינים גם על חתירה במים.
על הדימיון בין הדולפינים ובין היוגים המיומנים בשליטה על הנשימה כבר כתבו רבות...
לא במקרה העלתי את רעיון היוגה בשלב הזה של הרשימה, אני מנסה להראות שבסופו של דבר האבולציה הובילה אותנו לנשימה ולאכילה אוטונומיים עם רק קצת או יותר (חמצן או מזון) חופש לנהל את האספקה על פי רצוננו. מכאן לא יקשה להבין שמי שרוצה לכוון את מידת אכילתו יצטרך לפתח מיומנויות דומות באופיין העקרוני ליוגה והכוללות אסטרטגיה הוליסטית של כלל הגוף.
 
האמת היא, שלא לסמוך לגמרי על רצוננו המודע בניהול אספקת מרכיבי חיינו (חמצן ומזון), הוא שיקול אבולציוני חכם ותומך חיים...או לפחות היה כזה עד לא מזמן, כשהתנועה הפיסית היתה הכרחית לחיים והמזון לא היה מצוי בשפע (ראו למשל את שיפור הבריאות הדרמטי שקרה בקובה בשנות ה-90 של המאה הקודמת, כשלא היה מספיק מזון והתושבים נאלצו לכתת את רגליהם).

אני מנסה להראות כאן שהשפעה, ארוכת טווח, על מידת האכילה שלנו מחייבת הבנת יעדי הגוף ויתרה מזאת, השפעה עליהם תוביל מעצמה ובלי יותר מדי מאמץ!!! להכוונה של מידת האכילה. באמת יכול להיות פשוט...
זה מדהים אותי מחדש, כל יום כמעט, לראות שלמרות שרבים מאיתנו כבר יודעים שדיאטות של "רק להפסיק לאכול" נידונות ברובן לכישלון (קרוב או רחוק) שלא לדבר על הנזקים של הרבה דיאטות...עדיין רק מעטים מאיתנו מפסיקים לנסות זאת שוב ושוב...
מאותה הסיבה גם תרופות הרזיה פופולריות לא ממש מקדמות הרזיה לאורך זמן... אל תשכחו שהמון מידע גנטי מעורב בניהול מימשק האנרגיה בגופנו (~ 25% מהגנים), כך שלעקוף אותו  (למשל להחליט רק על דיאטה דלת קלוריות או לקחת גלולת הרזייה) תהיה משימה מאד קשה בעוד שלהפעיל אותו בחוכמה (למשל להחליט לזוז כל יום) תהיה משימה ברת השגה. 
 
אז איך כדאי לנהל את תזונתנו בחוכמה, למרות שהיא לא ממש רצונית? כדי להימנע מלהסתבך עם אינספור הגנים והתהליכים המנווטים את תזונתנו (ראו למשל מה קורה במח), החלטתי לנסות לתאר את המערך בפשטות ולהתמקד בעיקר בבעיית ההשמנה והבריאות המלווה אותה.

עקרונית אני רוצה לחלק את הסיבות לאכילה לשני ערוצים עיקריים והבעייה שאני רוצה להדגיש היא שהם ערוצים מתחרי יעדים.
ערוץ אחד - מטרתו לספק לגוף את האנרגיה השוטפת לה הוא זקוק, הערוץ השני - מטרתו לאגור שומן לעת צרה בעתיד ואין לו כמעט קשר לצרכים העכשווים. 
לכן, כדי לרזות צריך ל"שכנע" את הגוף שעת הצרה המאיימת חלפה,  אין זה פלא שבמצבי סטרס (הדגשה של עת צרה), אלה הנוטים להשמנה (אבל לא הרזים) משמינים יותר. 
 
היחס בין שני ערוצי אכילה אלה תלוי במצבנו ובנטיה הגנטית שלנו.
אם הגוף מרגיש/מחליט שאין סיבה לדאגה, הוא יגיב בתחושת שובע ברגע שנאכל את סך האנרגיה המנוצלת מדי יום. את זה הראו כשנתנו לאנשים לשתות שייקים שערכם הקלורי לא היה ידוע להם והם שתו את אותה כמות קלוריות ממוצעת שהיו רגילים לאכול. חוקרים מאוניברסיטת דיוק הראו שיש קשר בין הערך הקלורי של מזון (סוכר או ממתיק מלאכותי) ובין מידת העונג שהוא משרה כשאוכלים אותו. ראו גם השפעת השובע על פעילות המח והפעלת או אי-הפעלת תחושת הרעב.

הבעייה מתחילה כשיש לגוף סיבה לדאגה (ראו בהמשך על הסיבות האפשריות לדאגת הגוף) ומופעל הערוץ השני לאכילה. כשגופנו דואג ל"מה יהיה מחר?", מעוכבים המנגנונים המפסיקים את האכילה ויתרה מזאת, למרות שכמויות המזון הנאכלות הן מוגברות, מופעלת מדיניות חיסכון באנרגיה ומוגבל הטיפול השוטף בבעיות הבריאות בגוף. היעד הוא שתישאר כמה שיותר אנרגיה לאגירה גם על חשבון צרכי הגוף השוטפים. אכילת היתר היא הקשורה עם בעיות הסינדרום המטבולי ולא עודף המשקל עצמו. 

אסטרטגיית חיסכון זו שהתפתחה פעם כטקטיקה זמנית במצב של העדר מזון הפכה בימינו למדיניות קבועה של חסך, שלנוטה להשמנה אין דרך למלא. אני מציעה לתאר את זה כאדם שיש לו הרבה כסף בחסכונות סגורים אבל בחשבון העובר ושב שלו יש מינוס רציני ביותר. יתרה מזאת, אם הוא מפקיד בחשבון העובר ושב כסף, הכסף מועבר אוטומטית לחשבון סגור.

מכאן קל להבין למה שמנים יכולים/רוצים תמיד לאכול עוד, למה הסיבות להפסקת האכילה הן טכניות (נגמר האוכל על השולחן) או למה הם אוכלים מהר (להספיק לאכול כמה שיותר) כאן כמובן אני לא יכולה שלא להמליץ לכולם על תרגיל הקשב לצימוק. כשחושבים על טקטיקת הסרת גבולות האכילה, לא קשה להבין גם למה המלצות על תזונה נכונה לא ממש עוזרות לשמנים (אלא אם הן משולבות בתנועה, ראו בהמשך), וגם למה ההשמנה קשורה בכל כך הרבה מחלות.
זה לא שלהיות שמן הוא גורם עיקרי למחלה, אלא שהפניית כל האנרגיה לאגירה אינה מאפשרת לגוף לפעול לתיקון בעיות הבריאות שצצות. יתרה מזאת, מכאן גם אפשר להבין שהרזייה שלא תלווה בשינוי אסטרטגיית דאגת הגוף לא רק שלא תרפא את השמן אלא אף תחריף את מצבו.
 
הערה למי שאינו נוטה להשמנה - יהיה לכם קשה להבין את ההתנהלות של השמנים, שכן אתם, הלא-שמנים מתנהלים בעיקר על פי ערוץ אכילה אחד (שאין לו ערוץ מתחרה) ולכן אין זאת  בעייה להחליט לאכול נכון או לוותר על עוגות  וממתקים, החלטה שלשמנים היא מאד קשה לביצוע.
הלא-שמנים משלימים בקלות את כל צרכי האנרגיה שלהם, זאת חוויה שהמשמינים (בייחוד בתקופת השמנה) כמעט ולא מכירים...ראו את הסרטון המצחיק שמראה את זה... 
 
הנה כמה סיבות (חוץ מכמובן חוסר מזון) לעורר את דאגת הגוף ולכוונו לצבירת אנרגיה, דהיינו להשמנה:


* חוסר תנועה - מעלה את השאלה של למה לא זזנו? אולי אין מספיק אנרגיה, אז כדאי לאכול. עד למאה הקודמת לא היתה קיימת האופציה שלא צריך לזוז או שאפשר להיות כל היום מול המחשב..
האמת, שהרבה יותר כדאי לזוז...אבל מי רוצה? יודע? רגיל? יכול? הנה כמה הצעות; חשבתם למשל על טילטולים...או אולי על התנועעות...או אולי על הרמת משקולות. כדאי לנסות גם תיפוף...


* עודף אוכל - כשאוכלים, מירב האנרגיה מופנה למערכת העיכול והגוף נשאר חסר אנרגיה גם לזוז וגם להוציא לפועל את צרכיו השוטפים.
האבסורד האבולציוני שנוצר בזמננו כשיש שפע מזון, הוא שהמנגנון שפעם הציל אותנו, פועל היום נגדנו. הרצון לאכול ללא גבול שהיה טוב לטפל במחסור זמני, היה נעצר פעם באופן טבעי כשהמזון היה נגמר...היום המזון לא נגמר במחוזותינו...אף פעם...והמצב מחריף את עצמו כשהוא נגרר לחוסר הפעילות. כדאי לשים לב לייתרונות של צום מיצים או של דיאטת חיים מאד דלת קלוריות ששניהם מפנים המון אנרגיה ממערכת העיכול ובעצם מקלים על דאגת הגוף...


* רקמת השומן "זוכרת" מה היה אגור בה ו"רוצה" את זה חזרה בהזדמנות הראשונה. השפעות מטבוליזם של תאי שומן ש"נלקח" מהם השומן בעקבות הרזייה. לתאי שומן שהידלדלו יש מנגנונים עצמאיים לכוון לאגירה, ואלה לא תמיד מתואמים עם שיקולי הגוף הכלליים.


* חוסר אהבה - על זה נכתבו הרבה מאמרים, הנה אחד על אהבת הורים... ואפילו אני העזתי לכתוב מאמרון...וכמובן אי אפשר שלא לדבר על ספרה המצוין של אורית יוגב "רדו ממני", לאורית יש בלוג כאן...


* חוסר שינה קשור גם הוא להשמנה, אולי גם טמפרטורת גוף נמוכה יותר, ויש כמובן עוד סיבות שבטח אתם יכולים להוסיף...

תקצר היריעה מלדון כאן בכל הנושאים הרלבנטים לכותרת, אבל אתם בוודאי מבינים שלפחות מחצית הרשימות בבלוג שלי מתייחסות אליה...

ראו ברשימה- להשמנה פנים רבות את 7 שעורי ההרזיה שסיכמתי מנסיוני.
אם נחזור ליוגה שאיתה פתחתי את הרשימה, יהיה קל להבין שאני ממליצה לעצור את האכילה דרך ניהול גוף אינטגרטיבי, דומה ליוגה...זה יותר פשוט ממה שזה נראה וגם בעצם כייף, וגם אל תדאגו, לא התכוונתי שתלמדו דווקא יוגה...


דרך אגב, גם הפסיכולוגים שמחו להתייחס למאמרי   Observer, 21(4), April, 2008

 

אני אשמח אם תתרמו מניסיונכם...