עוד מחקר מצטרף לקודמיו (ראו בהמשך) ונראה שלהוריד בכח את רמות הסוכר לסוכרתיים זה לא תמיד טוב יותר לבריאותם. על הרופא לשקלל את נתוני המטופל ולקבוע לו יעד אישי. במחקר שפורסם בלנצט, חוקרים מקרדיף עקבו אחרי 50000 חולי סוכרת 2 ומצאו כי רמות סוכר נמוכות היו קשורות עם שעור תמותה גבוה יותר מרמות סוכר גבוהות יותר. החוקרים עקבו אחרי כ- 30000 חולי סוכרת שקיבלו טיפול תרופתי מוגבר עם שתי תרופות (מטפורמין וסולפונילאוראה) ואחרי כ- 20000 חולי סוכרת שקיבלו גם אינסולין. במעקב הזה ראו החוקרים כי שעור התמותה (מכלל הנסיבות) היה הכי נמוך כשה- HbA1c היה גבוה 7.5 ודווקא כשהיה נמוך וקרוב יותר לרמה אצל הבריא, 6.4%, היה שעור התמותה גבוה בכ- 50%. ברמות HbA1c מאד גבוהות היה שעור התמותה גבוה בכמעט 80%. האפקט היה בולט יותר בקבוצה שקיבלה אינסולין.The Lancet, Early Online Publication, 27 January 2010 ההודעה לעיתונות של החברה האנדוקרינית האמריקאית מציעה לא לקפוץ למסקנות בעקבות המאמר הזה ומציעה לרופא לדון בכל מקרה באופן עצמאי.http://www.endo-society.org/advocacy/policy/upload/A1c-and-Survival-Lancet-final.pdf  לאחרונה  הוצגו במקביל תוצאות של 3 מחקרי ענק שעסקו בשאלת חשיבות השגת איזון מקסימלי של גלוקוז במניעת סיבוכים של כלי הדם הגדולים: ACCORD Action to Control Cardiovascukar Risk in DiabetesADVANCE Action in Diabetes and Vascular Disease   ו-VADT VA Diabetes Trial ועוד תוצאות רלבנטיות נמצאו כשנבדק הקשר בין רמת HbA1C לתחלואה ותמותה בקרב חולי סוכרת עם אי ספיקת לב. גם כאן שעור התמותה הנמוך היה ברמות HbA1C קצת מעל 7. או במערך שהראה שבקרה גליצמית הדוקה אינה משפרת את בריאות חולי הסוכרת. מסקנות המחקרים הגדולים והחשובים הללו הן ציון דרך, והן השפיעו רבות על אופן בו אנו חושבים ורואים את הטיפול בחולי סוכרת. בכל המחקרים היתה המטרה להשוות את ההשפעה של איזון גלוקוז אינטנסיבי של להגיע לרמות תקינות של סוכר בדם לעומת איזון סטנדרטי שאיננו מגיע בדרך כלל לרמות תקינות של סוכר, על  סיבוכי הסוכרת. המטרה להגיע לאיזון אינטנסיבי הושגה, ובסוף תקופת המחקר ערכי ההמוגלובין המסוכרר (HbA1c) היו נמוכים ודומים בקבוצות הטיפול האינטנסיבי בשלושת המחקרים. תוצאות המחקרים התוצאה החשובה ביותר והמשותפת לשלושת המחקרים הגדולים היא שבאף אחד מהם לא הוכח שאיזון מקסימלי לערכים תקינים  של ערכי הגלוקוז הוריד בצורה מובהקת תמותה כללית, תמותה מסיבות מחלות לב או אוטמי שריר הלב שלא גרמו למות בכלל המשתתפים. יותר מכך, במחקר ה-ACCORD נצפו אפילו שיעורים גבוהים יותר של תמותה כללית, תמותה מסיבות מחלות לב  ואוטמי שריר הלב שלא גרמו למות, בקבוצה האינטנסיבית לעומת קבוצת הטיפול הסטנדרטי. עובדה זו גרמה להפסקת המחקר לפני המועד הרשמי. מה המסקנות האופרטיביות ממחקרים אלה? 1. בחולים מבוגרים עם משך ארוך של סוכרת מסוג 2  עם שיעור גבוה של מחלת לב ידועה, אין יתרון בהשגת איזון מקסימלי של ערכי הגלוקוז לשם הורדת הסיבוכים. 2. ערך המטרה של ההמוגלובין המסוכרר בחולים, גבוה יותר מאשר בחולים צעירים עם מספר שנים מועט של מחלת הסוכרת. 3. בחולים "ותיקים" נראה שהניסיון להשיג איזון גלוקוז מקסימלי כרוך אפילו בסיכון מוגבר, כנראה עקב הקשר שנמצא בין אירועים של היפוגליקמיה (רמה נמוכה של סוכר בדם)  למחלות לב וכלי דם קטלניות. לכן, יש לנסות למנוע ככל האפשר אירועים של היפוגליקמיה בחולים אלה. שיקול זה צריך להילקח בחשבון בבחירת התרופות. 4. בחולים ללא סיפור קודם של מחלת לב וכלי דם ידועה או עדות להסתיידות עורקים, עם משך קצר יחסית של סוכרת, נראה שיש ערך להשגת איזון מקסימלי של ערכי הגלוקוז לשם הורדת הסיבוכים. 5. במחקר ה-ADVANCE כמו במחקר ה-UKPDS כן הראו קשר ברור בין השגת איזון גליקמי מקסימלי למניעת סיבוכים בכלי הדם הקטנים. לכן ולאור האמור לעיל: היעד באיזון הסוכרת, כלומר עד לאיזה המוגלובין מסוכרר לשאוף הינו אישי ויקבע ע"י הרופא המטפל. הרופא המטפל יתחשב בגיל החולה, משקלו, מצב הלב וכלי הדם, וכמה שנים סובל מסוכרת. לאחר מכן ישקלל נתונים אלה ויקבע יעד אישי למטופל .